מערכת שבתוןאלירם אלגרבלי, עו"ד
בשנים האחרונות אנו עדים לאינפלציה גוברת בשוק ה"צדיקים", ה"גאונים" וה"גדולים". תארי הכבוד שמוענקים לכל דיכפין הובילו לזילות מוחלטת בערכם של תארים אלה. עסקנים הופכים בין לילה ל"רבנים"; "ראשי מוסדות" הם לא אחת אברכים צעירים שפתחו בקושי מעון. בעיתונות מסוימת מוקדשים התארים הרה"צ והגה"צ וה"הרב הגאון רבי" לכל בעל משרה תורנית זוטרה, ואפילו נציגי ציבור ברשות המקומית זוכים לסופרלטיבים ותארי רבנות מוגזמים. ראוי אפוא לבחון האם כך דרכה של תורה.
בהיסטוריה של עם ישראל, התואר "רב" הוענק לתלמידי חכמים שהיו בקיאים בספרות ההלכה והפסיקה, ואשר הוסמכו על ידי רבני הדור. הם קנו את מעמדם הודות ליכולתם לפסוק הלכה ולשמש כ"דעת תורה". התואר "רב" לא היה מתת שמים, מתנת חינם המסורה אוטומטית בידיו של כל בעל זקן, ויהא אפילו מרביץ תורה, אלא למי שהיה בעל סמכות תורנית משמעותית בקהילה. התוספתא במסכת עדויות (פ"ג ה"ד) אף קבעה בשעתה קריטריונים בנושא: "מי שיש לו תלמידים – קורין אותו 'רבי'; נשתכחו תלמידיו – קורין אותו 'רבן'; נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו".
בפרקי אבות אנו זוכים להכיר דמויות רבות ללא תואר רבני, ובתקופת התלמוד נשאו אמוראים רבים כינוי בלבד. הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים מבאר מדוע חכמי הזוגות לא זכו לתואר רבני: "כל מי שיהיה בעיניו נכבד מאד במעלתו על כל המעלות, קראו בשמו, כגון שאמר: 'הלל ושמאי', ו'שמעיה ואבטליון'. וזה לגדולתם וכבוד מעלתם, בשביל שאי אפשר למצוא כינוי ראוי להם לכבד את שמם, כמו שאין כינוי לנביאים. אבל החכמים שהיו בעיניו למטה מן המעלה הזו, יכנה אותן ב'רבן', כגון 'רבן גמליאל', ו'רבן יוחנן בן זכאי'. ושהיו בעיניו למטה מן המעלה הזאת, יכנה את שמם 'רבי', כמו שאמר 'רבי מאיר' ו'רבי יהודה'".
מבין שלל תאריו ופעליו, הרב עובדיה יוסף ביקש כי במצבתו יופיעו מקצת הספרים שחיבר – יביע אומר, יחווה דעת, חזון עובדיה וכיו"ב – ותו לא. כל המוסיף גורע. גם אדם שמילא כרסו ש"ס ופוסקים מכונה בצניעות "צורבא מרבנן", תלמיד חכם – דהיינו לא הוא החכם, אלא רבותיו. ומי שמתגדר בתואר זה לשווא, עליו נאמר "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (ויקרא רבה, א, ט"ו). הרב הוטנר כתב כי ישנה רמה מסוימת של "דעת" הנחוצה והחיונית ל"רב" באשר הוא, ובהיעדרה – חוכמתו נפגמת פגם של ממש.
היבט נוסף בתופעת בפיזור התארים מתקשר לסוגיית קבלת "סמיכה" לרבנות על מנת לעסוק בהוראת הלכה. באופן אינטואיטיבי, דרישות הסמיכה עולות כמאליהן, בדומה לכל מקצוע אחר: כשם שרופא או מהנדס חייבים לעבור מבחנים מסוימים כדי שיהיו כשירים לעסוק במקצוע אותו למדו, כך גם ברבנות ובהוראת ההלכה. ואולם, לאור חלוקת התארים הסיטונאית הנהוגה כיום, מעיקרא יש לתמוה: לשם מה על אדם לעמול וליגע כדי לקבל "סמיכה" ולהתקרא רב אם ממילא התואר רב הוא סחורה המוענקת לכל דורש?
בשנת תשע"ב הוגשה הצעת חוק להגביל את השימוש בתואר "רב" רק למי שהוסמך לרבנות והינו שומר מצוות. ההצעה נועדה למנוע כניסת שרלטנים לעולם הרבנות ובד בבד להעלות את קרנם של הרבנים האמיתיים. עם זאת, הצעה זו מעוררת קושי, כיוון שגוף יכול לשלול תואר רק אם הוא בעל הסמכות להעניקו או לפקח עליו. תארי הרבנות שניתנו עד היום לא היו כפופים לאמות מידה כלשהן, והתואר "רב" – שלא נאמר "רבנו" – הפך יותר לכינוי עממי מאשר לתואר רוחני.
מי יתן ויהיה שם שמיים מתאהב על ידי על ידי כלל העוסקים בתורה, ובפרט על ידי המתעטרים באצטלה של תורה.
(נצבים וילך תשעד)
