הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)• בפרשתנו מצטווה עם ישראל, למנות לעצמו מלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' א-להיך בו וגו'" (דברים יז טו). מצווה זו תתקיים רק לאחר שייכנסו לארץ: "שלוש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך שנאמר: "שום תשים עליך מלך וכו'" (רמב"ם מלכים א א).
• העמדת איש בשר ודם כמלך בעל סמכויות נובע מאילוץ אנושי: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו" (חינוך מצוה עא).
• לאורך ההיסטוריה התקיים בעולם משטר מלוכני, כמשטר יחיד (מונרכיה), כמעט כל יכול, וגרם להסתייגות ממנו, ובצדק.
• עיון במצוות מינוי המלך מלמד שלתורה יש אסטרטגיה יחודית לתפקידי ההנהגה בעם ישראל ולצורת ההתנהלות של המנהיגים, ובכלל זה גם המלך. ביסודה נקבעו התרופות לחולאים שהיו במשטר המלוכני המונרכי.
• התורה מרסנת את הסמכויות של המלך ומגבילה אותו במספר תחומים: מריבוי סוסים, "שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם (המלכים. א.ש.), שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים" (רמב"ן דברים יז טז),
• מריבוי נשים, שלא יסירו את ליבו מד' ומצרכי העם, ומריבוי כסף וזהב, "שלא יכביד על ישראל בכובד המס". (רבנו בחיי דברים יז יז),
• במקביל התורה מצווה עליו ציווי מיוחד, לכתוב לו ספר תורה, שיהיה צמוד אליו, ידריך אותו כל ימיו, ויחזק אותו ביראת שמיים.
• המלך נבחר ע"י הקב"ה על פי אישיותו הרוחנית, וכך גם העם צריך לנהוג בבחירת כל מנהיג: "וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל" (רמב"ם מלכים א ז).
• התורה מציבה בפני המנהיג ובפני המלך סטנדרטים ערכיים גבוהים. במדדי ההתאמה והכישורים לתפקיד ניתנת עדיפות לרמה מוסרית וערכית על פני הכישורים התפקודיים והניהוליים, ועל פני הכריזמטיות המנהיגותית. הסמכויות והכוח שניתן ביד המלך לא נועדו כדי לצבור לעצמו זכויות יתר ולהטיב לעצמו, אלא כדי לשרת את עמו, לספק את צרכיהם, ולשמור על האינטרסים הביטחוניים של מדינתו. "ובכל יהיו מעשיו (של המלך. א.ש.) לשם שמים! (מטרה ערכית ולא אינטרסנטית א.ש.), ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה' (מטרות ערכיות א.ש.) שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (רמב"ם מלכים ד י).
• בניגוד להתנהלות המקובלת של מלכים מונרכיים ומנהיגים שמתנשאים על אזרחיהם ומזלזלים בערכם, התורה דורשת כבוד הדדי. העם חייב בכבודו של המלך והמלך חייב בכבודו של העם: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים, כאן). "כדרך שחלק לו (למלך, בעם ישראל א.ש.) הכתוב (התורה א.ש.) הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר: 'ולבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו'" (רמב"ם מלכים ב ו).
• בניגוד למקובל בקרב מלכים מונרכיים, שהתייחסו לעמם כאל עבדיהם, התורה מדריכה את המלך לראות את עצמו כ"עבד" של העם. התורה גם דורשת מהמלך לנהוג במידת הענווה, שהיא לכאורה המידה ההפוכה מהמידה המאפיינת מנהיג. "לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר: "'נחנו מה לא עלינו תלונותיכם', ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם, 'כאשר ישא האומן את היונק', רועה קראו הכתוב, 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה: 'כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".(רמב"ם שם).
(שופטים תשעה)
