הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)חשיבות מיוחדת נודעה לה לתפילה בציבור. על אף שיכול אדם להתפלל ביחיד, אמרו חכמים כי "תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים" (רמב"ם הלכות תפילה ח, א). אך מהי תפילה בציבור? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה. ציבור הוא עשרה בני אדם, ובמלים אחרות: מניין. זהו סודו של ה"שטיבלעך". לאורך כל שעות היממה ניתן למצוא שם תפילות, הנערכות על ידי עשרה גברים שמזדמנים לשם. אך האמנם זוהי תפילה בציבור?
לא נאריך בדיון במקורות (ראה על כך בגרסתו המלאה של המאמר), ונקפוץ הישר לרמב"ם. בהלכות תפילה מונה הרמב"ם מספר דברים שיש לעשותם בעשרה (ח, ד-ו):
"וכיצד היא תפלת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין… וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. וכן ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה… שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו'… וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל…".
יש לדייק היטב בדברי הרמב"ם. לגבי התפילה בציבור הוא כותב ש"אין עושין כן בפחות מעשרה", ואילו לגבי שאר הדברים הוא כותב שאין עושים אותם "אלא בעשרה". מדוע שינה בלשונו?
דומני כי הרמב"ם ביקש ללמדנו כאן על ההבדל בין המקרים. בעניינים שבקדושה, עשרה בני אדם נצרכים כדי שתחול קדושה. זהו גדר מחייב וגם מספק. לכן כתב הרמב"ם "אלא בעשרה". עשרת האנשים הם הסיבה להיווצרות הקדושה, ודי לנו בהם. אך בתפילה בציבור, העשרה אינם הסיבה להיווצרות הציבור אלא סימן. ציבור איננו מושג כמותי אלא איכותי. זהו כלל האנשים שבמקום מסוים, ותפילה במסגרת זו מבטאת את צרכי הרבים ולא היחיד. כמובן שלצורך כך, צריך שכל בני המקום יתפללו יחד. ואולם, לא כל כלל הוא ציבור. הרמב"ם מלמד ש"אין עושים כן בפחות מעשרה", קרי שכדי שקהילה מסוימת תיחשב ככלל, עליה למנות לפחות עשרה אנשים. אבל ודאי שאם הקהילה מונה מספר גדול יותר, תפילת הציבור תיחשב רק כתפילה במסגרת הכללית.
זהו כמדומני פשר האמירה של חז"ל, שגם אם אדם אנוס להתפלל ביחידות, יעשה כן בשעה שהציבור מתפללים (בבלי ברכות ח, א; שו"ע או"ח צ, ט). בימינו, כשבכל מקום קיימים "שטיבלעכים" קשה להבין אמירה זו – והרי אין שעה ביום שלא מתקיימת אז תפילה במניין. אבל זוהי הנקודה: תפילה במניין איננה בהכרח תפילה בציבור. מניין הוא עניין כמותי, הנועד לאפשר את אמירת דברי הקדושה שבתפילה. תפילה בציבור, לעומת זאת, היא תפילה של הכלל – קהילה, יישוב או עיר. זוהי התפילה שעליה גמרו חז"ל את ההלל.
מכאן נראה להסיק מספר מסקנות. ראשית, יש למעט עד כמה שניתן בחלוקת התפילה הקהילתית למניינים קטנים. תפילה בציבור היא התפילה שנערכת במסגרת כלל הקהילה, וככל שמתחלקים למניינים קטנים, כך פוחת האופי הציבורי של התפילה. שנית, אין להשוות את ערכה של תפילה במניין מזדמן או ב"שטיבלעך", לתפילה שאדם מתפלל בבית הכנסת הקבוע שלו, עם קהילתו ושכניו. התפילה האחרונה היא תפילת הציבור, ואילו זו הראשונה היא תפילה שאמנם ניתן לומר בה דברי קדושה, אך חסרה היא את המעלות הרבות המיוחסות בחז"ל לתפילת הציבור. ושלישית, אחד ממאפייניה של תפילת הציבור הוא שהיא נערכת בבית הכנסת. מניין אנשים שפורש משם ומתפלל בחוץ (בגלל סיבות שונות) איננו נושא שם של תפילה בציבור. לכל היותר זו תפילה במניין המאפשרת לומר דברי קדושה.
(שופטים תשעה)
