והחי יתן אל לבו

הלב תופס מקום מרכזי בתורה. מספר הפעמים שהלב מופיע בתורה, על הטיותיו השונות, עולה לכדי עשרות רבות, ומלמד על מקומן החשוב של "חובות הלבבות" בעבודת ה'.
בפרשתנו בלבד, מצויים ביטויים שונים ל"עבודת הלב". למן "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם", דרך "לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא", דרך הציווי "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך", "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", ועד מצוות "ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך", והציווי שבקריאת שמע "לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".
גם בעולם ההלכה, ניתן ללב מקום מרכזי. כך, למשל, ידועה האבחנה שהדגיש הגרי"ד סולובייצ'יק בין הקיום שבלב במצוות התפילה , כפי שהיא מנוסחת בכותרת להלכות תפילה שב"משנה תורה", "והיא מצוות עשה אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה", לבין מעשה התפילה ההולך ומתפרט בגוף ההלכות. והרי התפילה היא-היא "עבודה שבלב".
בהלכות "חושן משפט", וכך גם בדיני נדרים ובשאר מיני התחייבויות, נאמר הכלל הגדול בתורה המשפט העברי שלפיו "דברים שבלב – אינם דברים" (קידושין מט, ע"ב). לפיכך, המוכר נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ובשעת המכר לא הודיע שעל מנת כן הוא מוכרם, ולסוף נאנס ולא עלה, אינו יכול לבטל את המכר משום שמחשבתו נותרה צפונה בלבו (ומעניין הוא שבתפיסת חכמים המחשבה צפונה היא בלב ולא במוח! ואכמ"ל).
כיוצא בזה, אדם שקידש אישה סתם, בלא תנאי, ורוצה לבטל הקדושין שאומר "כסבור הייתי שהיא כוהנת והרי היא לוויה, או לוויה והיא כוהנת, עשירה והיא ענייה, ענייה והיא עשירה, או היא שאומרת סבורה הייתי שהוא כן ואינו כן, ואף שיש אומדנא גדולה לדבריהם שהיו סבורים כן, מכל מקום כיון שלא התנו – דברים שבלב אינם דברים והרי היא מקודשת". (ערוך השולחן, אבן העזר, הלכות קידושין, סימן לח).
וכך הוא גם בדיני עבודה, בהלכות פועלים: "בעל הבית ששכר פועלים בסלע, והוזלה המלאכה, והראה להם בעל הבית פנים זועפות, ופייסוהו הפועלים בדברים [=שלמרות זאת ייתן להם לסיים מלאכתם], ולא הזכירו דבר בפחת המקח, אפילו היו אלו הפיוסים קודם התחלת המלאכה, מכל מקום מחויב לשלם להם כמו ששכרם ואין בעל הבית יכול לומר לא נתפייסתי מכם אלא על דעת שתפחתו לי משכרכם כפי הזול שנתהווה, דכיוון שלא דיברו בזה, יכולים לומר לא פייסנוך אלא שנעשה המלאכה בטוב וכן עשינו… דכיוון שלא דיברו מפורש, אפילו היה מחשב בלבו כן, דברים שבלב אינם דברים".
לצד הלכות גדולות אלה, אחד הלקחים המוסריים הגדולים שנלמדים מ"מסכת הלב", הוא שאדם מישראל צריך שיהא תוכו כברו, ולא ידבר "אחת בפה ואחת בלב". יתר על כן: קהלת (ז, ב) מורה אותנו ש"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ".
חובה זו, של "והחי יתן אל לבו", מכוונת לא רק כלפי חובת שמירת בריאות הלב, על נגזרותיה, אלא גם לחובת ה"נתינה אל לב".
וכאן הבן שואל: מיהו ה"חי" ו"לבו" של מי הוא?
באחת החלופות שבמדרש, פירשו "חי" זה כמכוון לקב"ה, ואמרו: "והחי יתן אל לבו – זה חי העולמים, שהוא משלם שכר לכל איש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים", דהיינו חי העולמים נותן דעתו גם למצוות שמקיים אדם בלבו.
פירוש אחד תולה זאת בלבו-שלו, של האדם החי. וממנו ובו הוראת קבע לאדם, שיחַשֵב ויחשוב האמנם לבו ופיו שווים המה, בכל אשר יפנה.
פירוש אחר, עשוי לכוון חובה זו מן האדם כלפי זולתו: "והחי ייתן אל לבו" – לבו של הזולת, לדעת מה הוא צריך וכיצד יוכל לסייע לו.
בדרך זו הלך רש"י בפירושו לקהלת, שבעקבות חז"ל (ראו למשל תוספתא כתובות ז, ו) הדגיש בפירושו את הפן התועלתני שבנתינת לב לאחר: "בשביל שהאבל הוא 'סוף כל האדם', סופו של כל אדם לבא לידי כך, לפיכך 'החי יתן אל לבו', כל מה שאגמול חסד עם המת, אצטרך אני שיגמלו לי במותי… 'והחי יתן אל לבו' – הדבר הזה, שאם לא עכשיו יגמול לו חסד לא יגמול לו עוד".
פרשנים אחרים ראו חובת נתינת לב זו כחובה שאינה תלויה בדבר, להיטיב עם האחר, לשמוע קול שוועתו ולסייע לו, ללא קשר למידת הגמול שמצפה לנותן.
בין כך ובין כך, נתינת דעת זו למצוות הלב, צריך שתביא לטהרת הלב, שעליה אנו מתפללים: "קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת".
(עקב תשע)