כי האדם עץ השדה

המשפט בפסוק מפורסם הזה, הוא לא משפט חיווי, אלא שאלה רטורית:
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת. כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?!"
ובכל זאת, כבר בספרות חז"ל נדרש הפסוק כמציע השוואה ודימוי של האדם לעץ השדה. כך למשל במסכת תענית, ז ע"א.
"אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: (בתרגום עברית) יבוא מר וישנה [הלכה] בפנינו. אמר ליה: ליבי חלש ואני לא יכול). אם כך, אמור לנו דבר אגדה. אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'כי האדם עץ השדה', וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב 'כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת', וכתיב 'אתו תשחית וכרת' (בפסוק הבא, על עצי סרק). הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואתו לא תכרת, ואם לאו – אתו תשחית וכרת."
שני סוגי העצים משמשים כאן משל לשני סוגי ת"ח. עץ מאכל, עושה פרי – הוא ת"ח הגון. ממנו ומפרותיו אפשר ליהנות, הוא ותורתו יישארו ולא ייכרתו מזכרוננו. עץ סרק שאי אפשר לאכול מפרותיו – הוא ת"ח שאינו הגון. מפרותיו שלו, אי אפשר ליהנות. הוא ותורתו נכרתים מן הזכרון.
ההקשר של הסיפור, שבו לא הצליח רבי זירא בחולשתו ללמוד וללמד כפי שרצה, הופכת את הדברים ללעג עצמי מר או שמא להומור עצמי של רבי זירא על כך שלא הצליח להיות עץ מאכל ראוי לשמו. בקריאה נוספת ניתן לראות כאן אולי גם ביקורת של ר' זירא. אולי הבקשה שהופנתה אליו לא היתה הגונה?
הפסוק "כי האדם עץ השדה" נדרש בזוהר, ובעקבותיו בספרות החסידית כמבטא היבטים סימבוליים שונים של האדם ושל זיקתו לקב"ה. מה שאצל חז"ל הוא 'תלמיד חכם הגון', הופך בדברי המאור ושמש לפרשתנו, לצדיק החסידי:
"כי ממנו תאכל – מפני שאתה אוכל מהשפעה שהוא ממשיך לעולם, לכן הזהר שאותו לא תכרות – שלא תפרידנו מדביקותו באור העליון שהוא בהתפשטות בְּלִי מְצָרִים, ותורידנו למקום שיש לו גבול ומצר".
בשביל שהעץ הזה שכולנו נהנים מפרותיו ימשיך להתפתח, יש לנו אחריות שלא להצר לו. מעבר לאמירה שיש כאן על הצדיק, יש כאן אמירה לציבור: שימו לב ליחס שלכם כלפי מי שאתם נהנים מתורתו. האם אתם מאפשרים לו לצמוח עוד, או שמא מצמצמים אותו? ואולי גם לזה מתאימה הביקורת של ר' זירא.
(שופטים תשפ)