תחילת שנת לימודים, בצד כל ההתרגשות הטבעית הנלווית אליה, היא זמן ראוי להרהורים על חינוך.
שאלת היסוד המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בתחילת שנת הלימודים היא- מהו ומיהו בעצם המוצר המוגמר שהמערכת רוצה להוציא מתוכה ? לאור התשובה שניתן לשאלה זו, עולה מאליה השאלה השנייה- מי הם האנשים המסוגלים ל'ייצר' את המוצר המוגמר הזה, ואילו כלים, תקציבים, הכשרות והשתלמויות יש לקיים כדי להביא אותם לכך.
אנו מודעים לכך שבמובנים רבים מערכת החינוך משמשת כבית חרושת המייצר מגמות, מבחני מיצב, סטטיסטיקות וציונים. המורה, המנהל, המפקח, ראשי מחלקות החינוך, ראשי העיר ושרי החינוך למיניהם חייבים להראות הישגים מדידים- מספרים, נתוני הצלחה, גראפים וסטטיסטיקות מחמיאות. לצורך כך יש מביניהם המתירים לעצמם קיצורי דרך ומניפולציות חינוכיות, משקיעים פחות בהרגלי למידה ובתהליכים, ועוסקים יותר בציון ובתוצאה הסופית. בשורה האחרונה עליהם להראות הצלחות, שהביטוי שלהם הוא אחוזי בגרות, ממוצעי ציונים וכדומה.
חשוב שנזכיר לעצמנו ערב פתיחת שנת הלימודים, כי המוצר המוגמר והחזון זה לא להוציא נער ובוגר מתוסכל וכועס, עם תעודת בגרות, ועם שנאה לבית הספר, לחומר הלימודים למורים ולמבוגרים. היעד הוא להוציא אחרי 12 שנות לימוד אדם בריא בנפשו, שמח, יציב, ערכי, בעל מידות, רגיש, עם רגישות חברתית ומוסרית, אחראי, מודע, בעל ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי, מאמין בכוחו, מאמין שניתן לתקן, לשנות, אופטימי, בעל תודעת שליחות ואכפתיות, חבר טוב, בן משפחה נאמן קשוב, סובלן, עם כלים שיאפשרו לו לבחור את חייו בבחירה חופשית, לקבל החלטות נכונות- מאיזה שירות צבאי לעשות, דרך בחירת בן\בת זוג, מקצוע וכדו', להיות נאמן למורשתו, למשפחתו, לביתו, לארצו, לדתו ולמדינתו. אדם שישכיל ליצור, להתפתח, לשאוף, לממש את עצמו, להתפרנס בכבוד, לתרום לקהילה. איש השואב מעברו ולוקח את הנכון והראוי לעתידו. זה המוצר המוגמר אליו יש לשאוף ככל הניתן. לחלק גדול מהדברים המנויים אין קשר בכלל לבגרות או לציונים.
לאור זה, יש לראות מי האנשים שיש להם את הכלים והמיומנות לגדל ו'להנפיק' כזו תוצאה, ומה ההכשרה שהם צריכים לעבור לשם כך.
עד עתה, בהכללה, המורים שאבו את סמכותם ואת כבודם משני מקורות: מהעובדה שהם אנשים מבוגרים יותר, ומהעובדה שהם מקור המידע.
השינויים הטכנולוגיים והאחרים בעולם, הופכים את שני מקורות הללו- הסמכות והכבוד דווקא לחיסרון. העובדה שהמורה הוא מבוגר לא הופכת אותו ליותר מנוסה וחכם בעיני התלמיד אלא לצערנו להיפך- לפחות רלוונטי לחייו.
במקביל המורה גם מפסיק להיות מקור המידע. במציאות הנוכחית תלמיד יכול בכוחות עצמו, בשתי לחיצות על העכבר או המקלדת להגיע למקורות מידע רבים ומגוונים, לראות, לחשוב, לסנן, להגיע למסקנות, ולהיות עצמאי. המורה הוא כבר לא האיש החכם היודע הכל. ההיפך- בדרך כלל המידע באינטרנט הרבה יותר חי, צבעוני, מעניין, ומאתגר מאשר המידע הפרונטאלי היבש המועבר על ידי המורה בכיתה צפופה.
אם כך, אחד השינויים הגדולים המתבקשים הוא העתקת הדגשים ומרכז הכובד של תפקיד המורה. במקום להיות רק מקור המידע עליו להיות גם מקור החום, הרגש, השמחה, החיוך וחכמת החיים. תפקידו יהיה פחות לתת מידע ויותר לתת כלים לבחירה חופשית, לעצמאות, ללקיחת אחריות. במקום להכין לבגרות – להכין לחיים- לבחירת בן\בת זוג, לניהול חיי משפחה וחיי כלכלה, לצניעות ולתרומה לקהילה. במקום לדבר על מגמות לדבר על ערכים, מוסר, מידות. על המורה להיות אי ומקור של חום אנושי במרחב דיגיטאלי קר מנוכר ואינסטרומנטאלי בו חי התלמיד.
ממילא, כל תוכנית הכשרת המורים צריכה לכוון למגמה הזו. אישיות המורים והתכונות הנדרשות מהם צריכות להיגזר מהחזון הזה.
למהפכה הזו צריכה מערכת החינוך לשאוף. לא רק לתוספת יוקר ולשינוי קוסמטי במעטפת החינוך, אלא לשינוי בהגדרת היעד והחזון, בדמות המורה ובדרכי הכשרתו והתאמתו לתפקיד.
זו הדרך להוציא את התלמיד בסוף המסלול – לא רק עם תעודת בגרות, אלא עם בגרות אמיתית, אחריות, אמונה, שמחת חיים, יצירתיות, ובעיקר- כלי עבודה שילוו אותו כל חייו, ויהיו בבחינת "דמות דיוקנו של אביו", המלווה אותו בכל דרכי החיים.
(כי תצא תשעה)
שלום כיתה י"ב
השארת תגובה