הרב חגי לונדיןאם נביט על הנדיבות עליה מצווה אותנו התורה במצוות הצדקה, נבחין כי יותר משאנחנו נותנים אנו מקבלים. במבט ראשון נדמה כי מצוקה כלכלית היא מציאות שלילית שכולנו נשמח מאוד שתיעלם מן העולם. זוהי כמובן שאיפה נכונה, אולם פסוק בספר דברים (טו, יא) מלמד אותנו "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". במילים אחרות, התורה מבטיחה לנו שתמיד יהיו עניים, לפחות כל עוד אנו מצויים בדפוסי העולם המוכר לנו. על פניו זוהי הבטחה לא מלבבת במיוחד, אולם חכמי ישראל טענו כי מציאות העוני בעולם מכריחה את האנושות להתעלות מבחינה מוסרית. המצוקות הכלכליות והפערים בין המעמדות, שבמידה זו או אחרת, לעולם לא יהיו פתירים לחלוטין, מאלצים את האנושות לפתח בקרבה את מידת הרחמים ופתיחות למעגלי החיים סביבה, ומשם הפתח לכל ההתקדמות המוסרית, הן של הפרט הן של הכלל. עולה מכאן כי לעניים יש תפקיד משמעותי בקידום העולם. "צדקה" מלשון "צדק". על פי היהדות, לתת לעניים צדקה זוהי אינה רק נדבה, אלא במובן מסוים זהו חלקם המגיע להם בעבור תרומתם לפיתוח האנושות.
בהתאם לזאת ישנו ביהדות מערך ציוויים מסועף של דיני צדקה, החל בהגדרה מדויקת של כמות הכסף, המינימאלית והמקסימאלית, שמצווה כל אדם לתת לצדקה, וכלה ביחס המכובד כלפי העני האמור להתלוות לנתינה. לדוגמה, התלמוד במסכת כתובות (סז, ע"ב) מספר על הלל הזקן, אחד מגדולי ישראל בכל הדורות "שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". כלומר, דאג לתת צדקה לעני שהיה בעברו בעל נכסים ומעמד ("בן טובים"), באופן כזה שיאפשר לו לשוב לרמת החיים שהיה מורגל בה. לא מספיק לתת צדקה בתור "טובה" לעני. ביהדות העניים ממלאים תפקיד חשוב בעולם – פיתוח המוסר האנושי, ולכן נתינת הצדקה היא סוג של "משכורת" המגיעה להם. והיחס המלווה לנתינת משכורת בעבור עבודה, הוא יחס שונה מאשר נדבה.
בוויכוח הנצחי בין התפיסה הסוציאליסטית לתפיסה הקפיטליסטית, היהדות מנחילה אכזבה לשני הצדדים. התורה מציעה מודל שמצד אחד מאפשר צבירת רכוש אישי, אך מצד שני מצווה על "נקודות איפוס", שתפקידן לגרום לכך שלא ייווצר פער גדול מדי בין אלה שיש להם לאלה שאין להם. פעם בשבע שנים, לדוגמה, חלה שנת השמיטה, שבה החובות נמחקים, ופעם בחמישים שנה חלה שנת היובל, שבה הקרקעות וחלק מהרכוש שבים לבעליהם המקוריים. גם כאן העיקרון המנחה הוא שהעניים אינם רק עלובי חיים שיש לרחם עליהם, אלא יש צד של צדק אלוהי בחלוקת המשאבים העולמיים שווה בשווה, גם לאלה שלא זכו לכישרון והצלחה.
(נצבים תשעה)
