הרב שי פירוןאת מעשה קמצא ובר קמצא, המובא במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי (ובמקורות מקבילים), אני מבקש להביא בתרגום לעברית:
"היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא . בזמן הסעודה, מצא בעל השמחה את בר קמצא יושב. אמר לו: הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר בר קמצא: הואיל וכבר באתי הנח לי, אתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות כל הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר".
לסיפור התלמודי יש המשך, אולם נסתפק בפתיחה שלו. כולם זוכרים את השורה הראשונה של הסיפור: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". כלומר, במעשה של קמצא ובר קמצא טמון הסוד לחורבן המקדש וממילא לחורבנם של החיים הלאומיים שלנו.
הסיפור התלמודי מסתיר את שמו של בעל הסעודה, מפני שהוא לא הגורם המרכזי לחורבן. מדוע? או בשל העובדה שזה מעשה המייצג את ההתנהגות הכללית באותם ימים, שהרי לא יעלה על הדעת שבגלל מעשה אחד, של בעל סעודה, יחרב המקדש ותגלה האומה לגלות ארוכה. האפשרות השנייה, זו שהמדרש התלמודי מציין, מדגישה שהאשמה היא בתלמידי חכמים שהיו בסעודה ולא מחו.
הרב שאול ישראלי זצ"ל, מתאר בשפה ציורית את האווירה בסעודה: "ויושב רבי זכריה ויושבים איתו עוד מרבנן, ומתפלפלים ודאי בדברי תורה, והדברים שמחים ומאירים ואינם מרגישים שהם הם המביאים לחורבן המקדש" (הקדמה לספר 'ארץ חמדה'). אם יורשה לי להוסיף, יתכן והם ישבו מאחורי המחיצה, בשולחנות נפרדים, קיבלו מנות 'מהדרין', הרגישו קדושה עילאית, ולא ראו ולא שמעו מה שסביבם.
מדוע הם הגיעו לשמחה? האם היו קרובי משפחה של בעל הסעודה? שמא בעל הסעודה היה אחד מבעלי ההון שתלמידי חכמים רבים או מוסדותיהם היו סמוכים על שולחנו? 'סתם' חברים מהקהילה?! לא נדע. אבל נכון יהיה להצביע על מגמה הולכת וגדלה: אנו נוטים לשפוט לחומרה את הרחוקים מאיתנו. לעומת זאת, כשמדובר בקרובים לנו, אנו מעדיפים שלא לראות. לרחוץ כפיים בעיוורון זמני שנפל עלינו. היה לנו נוח שלא לראות. להתעלם מסימנים. התפלפלנו ולפעמים אפילו נהנינו מפירותיו הפסולים של 'בעל הסעודה'. וביחס הפוך לעיוורון שנפל עלינו כשמדובר בקרובים לנו, ראינו כל מום, קטן שבקטנים, אצל הרחוקים מאיתנו, כלפי הזרים לנו. תילי תילים של ביקורת על האחר, עיוורון כמעט מוחלט ביחס לקרוב. שיפוט סלקטיבי, צדק מעוות, רגישות מוגזמת לאחר וכהות וסלחנות כלפי הקרוב, הן אות להתפרקותה של אומה. מעם לשבט. מקהל לקהילה.
אני מוכרח להודות שסיורי המועטים באתרי חדשות שונים ומגוונים, קריאה של שיח מנהיגותי כולל שיח רבני, מגלה מחירון שונה למעשה הקרוב ולמעשה הרחוק. את 'שלנו' שופטים לקולא, מלמדים זכות, מסבירים שהמניע היה טוב, שהטעות מקומיות ונסלחות. אבל האחר?! הרחוק?! הוא חוטא ופושע וטועה ואסור לקבל את דבריו וחלילה מלהקשיב לו.
כך נראית התחלה של חורבן.
(דברים תשעו)
