בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ

לא פחות מעשרה מקרים של עלילות דם מתועדות התרחשו באנגליה לבדה במאה וחמשים השנים שקדמו לגירוש יהודי אנגליה (גירוש ה'ן – 1290 למניינם), בידי אדוארד הראשון. האחרון שבהם, חודש לפני הגירוש, כאשר יהודי בשם יצחק בן פולט הואשם ברצח נער נוצרי באוקספורד.
הגירוש, שהצו המורה עליו יצא ב-ט' באב, היה מוחלט. ההוראה הייתה שעל כל היהודים לעזוב את הארץ עד ה-1 לנובמבר (ח' כסלו ה'נ"א), ולא – ינוצרו בכח או יוצאו להורג. היה זה רק אקורד הסיום למסע ארוך של דמוניזציה, הצרת צעדים ודיכוי אלים וכוחני שהתנהל כלפי היהודים, מיום שהגיעו לאדמת אנגליה, כחלק ממסעו של ויליאם הכובש (1066), ועד לגירושם. טבח יהודי יורק בשנת תתקנ"א במצודת קליפורד הוא דוגמה בולטת ליחס כלפי היהודים (1191, בימיו של ריצ'רד "לב הארי"). במהלך הדרך הוקם גם מפעל להמרת יהודית לנצרות שהקים הנרי השלישי, וסיוע נרחב עבורם במלחמתם בקהילה ממנה יצאו (Domus Conversorum), שהתקיים משנת 1232.
בשנת 1278 (ל' מרחשוון), הורה המלך אדוארד הראשון על הרג מאות יהודים בתליה ועינויים במצודת לונדון, כמו גם במקומות אחרים ברחבי הממלכה, שוב בשל חוסר יכולתם לעמוד בדרישותיו הכלכליות המטורפות.
החקיקות האנטי-יהודיות לא היו זרות לנוף האנגלי. הראשית שבהן Statutum de Judaismo משנת 1275, מאת אדוארד עצמו, שהייתה הוראה חמורה ומפורטת ביחס לעוולות הנוראות של הנשך שמטילים היהודים על סביבתם (מיותר לציין שנאסר על יהודים לעסוק בכל מקצוע אחר, לבר מהלוואה בריבית), ועל השחיתות המוסרית שהם מפיצים לכל עבר. חמורה ממנה הייתה גזירת הגירוש, שהתקבלה בשמחה עצומה ברחבי הממלכה, והכנסיות אף קבעו ימי הודיה לכבודה.
עוד מנפלאות הגזירה בשנת 1275 הייתה ההוראה המקורית לחייב כל יהודי מגיל שבע שנים בענידת טלאי צהוב, בצורת שני לוחות הברית.
אין בכל אלה הפתעה. הנביא ירמיהו (ב, כד) מתאר בשפה מעורפלת את אימי הגלות והחורבן: "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל־מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ". ר' יצחק אברבנאל, שידע סבל ויסורים נוראיים בימי חייו, מבאר את דברי הנביא:
"בחדשה ימצאונה, הלא תראה שבאותו החודש נגזרה גזירה על דור המדבר ששם ימותו, וליל ט' באב היה. בו ביום נחרב בית ראשון; בו ביום נחרב בית שני; בו ביום נחרב אלכסנדריא – קהל גדול מהיהודים שהיה שמה; בו ביום נעשה גרוש אי קצה הארץ, הנקר' אינגלה טיר"א, ובו ביום נעשה גרוש צרפת בשנת כל"ה (כוונתו כנראה לגירוש שהתחולל בשנת ה'ס"ו, 1306, שאת ביצועו ספגו היהודים בי' באב) גרש יגרש אתכם מזה, וכמה עוד מהשמדות והגרושים היו בחודש ההוא לישראל ומה אוסיף עוד לדבר. והנה כשגזר מלך ספרד גרוש על כל היהודים אשר בכל מדינות מלכתו, שיצאו כמשלש חדשים – נשלם והיה יום היציאה ט' באב. והוא לא ידע מזה הזמן דבר, כאלו מן השמים הדריכוהו להגבלת הזמן הזה, לקיים דבר הנביא שאמר 'בחדשה ימצאונה' ".
התחושה המתקבלת מדברי ר"י אברנבאל היא שפרעות ט' באב לדורותיהן הן גזירת גורל, הכרעה א-להית שקשורה בפורענות של ימי אב, ושקשה להמלט ממנה. אולם, לא כך הובנו דבריו בידי מבשר הגאולה בעת החדשה, הגאון ר' יהודה חי אלקלעי. הדברים הבאים לקוחים מתוך ספר החיים, המבארים דברי הזוהר ביחס לגאולה העתידית (הספר יצא לאור בבלגראד, תרי"א, וכל מטרתו להציל את קהילות ישראל מייאוש, לנוכח אי-התממשות חזונות הגאולה של שנת ת"ר, 1840):
"התנא הא-להי הקדוש, אחרי אשר גלה ענין משיח בן דוד ונפלאותיו לפי דרכו, דרך הקודש, אם יזכו ישראל לגאולת 'אחישנה', גאולת האם, אחרי כן הפליא חסדו וטובו עמנו וגלד לנו סוד העוה"ב, חתם גאולת 'בעתה'. ולכן פתח דברי יאיר, רזא דרזין לחכימי לבא אתמסר, בסוד ה' ליראיו. והתנא הקדוש גלי רזיא לשני גליות ישראל ונפוצות יהודה […] ונגזר גלות לישראל מאה שנה לכל שבט, אם לא יזכו, וחש עתידות למו: עשר שבטין – אלף שנין, תרין שבטין – מאתן שנין, הם אלף ומאתים שנים, עד חתם גאולת אחישנה […] נשלמו בשנת כ"ח לאלף הששי (1268 למניינם, כ-1,200 שנה לאחר החורבן השני, צ"ה) […] ואז היו חייבים ישראל להאסף באגודה אחת, לתת עוז לא-להים, ולהגדיל כח ה' ולעשות רצונו לשוב אליו ית' לארץ ישראל. וכיון שראה התנא הקדוש תרדמתנו, שארו דמעין למנפל (=נפלו דמעות מעיניו), ועיניו מקור דמעה על הצרות והגזרות והגירושין והשמדות שיבאו לישראל באלף הששי […] ובשנת נ"ה לאלף הששי היה הגירוש הראשון בארץ אינגליטירא ונתנו סימן 'כל"ה גרש יגרש'. ובגלגול מאה שנה היה הגרוש בצרפת, בימי הרלב"ג, כפלים כיוצאי מצרים, בשנת 'ונק"ה לא ינקה' (=הכוונה כנראה לגירוש 1394, בידי שארל הששי, חולה הנפש הידוע, שהתרחש בשנת נק"ה), ובגלגול מאה שנה היה הגרוש בספרד ופורטוגאל בימי הרדי"א ז"ל (=רבינו דון יצחק אברבנאל) שנת מזר"ה ישראל יקבצנו (מזר"ה=רנ"ב, שנת 1492, המועד האחרון לשהות יהודים בספרד היה 31/7/1492, ז' מנחם-אב, צ"ה) וכולם בחודש אב, 'בחדשה ימצאונה', כמ"ש הרדי"א ז"ל. והייתה שמאל דוחה וימין מקרבת, ונתן ה' חסד ורחמים בלב המלכות הרמה והנשאה מלכות ישמעאל (=כוונתו לעות'מאנים, שאיפשרו לרבים מגולי ספרד ופורטוגל להקלט בארצותיהם, צ"ה) לקבצנו, ובכל הגירושין היה לנו לעינים, והפליא חסדו וטובו עמנו כידוע. ואלו המגורשים שמו על לב להתקבץ לארץ נחלת אבותינו, מלכי החסד והרחמים לא היו מעכבין, והיה המשיחות בהסח הדעת, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה אל הארץ, ובעוונותינו הרבים ארמילוס טח עינינו מראות, ולא שבנו אל ה' א-להינו, ונהרג משיח בן יוסף ת"ר שנה בעוה"ר (=כלומר בשנת ה'ת"ר, 1840 למניינם, שהייתה שנת קטסטרופות לעם היהודי, בפרט עקב עלילת הדם בדמשק, צ"ה).
בלי להכנס לפרטי תורתו של הרב אלקלעי, ברי שהוא סובר שחודש אב איננו חודש של פורענות בהכרח, אלא חודש שבו, בהעדר יוזמת גאולה שבאה לידי ביטוי באחדות לבבות ובהתכנסות כלל-ישראלית בארץ הקודש, עלול להתעורר חרון-אף שיוביל לפרעות קשות. פרעות אלה, כך עולה מדבריו, הן איתות א-להי ליציאה מן הגלות, הן קריאה להחשת הגאולה.
אשרינו שזכינו לחיות בדור שנעתר לקריאה הא-להית המהדהדת, ושבידנו האפשרות להגבירה עוד יותר.
(דברים תשעו)