מערכת שבתוןדר' זהבה (קלר) נויברגר
מדי שבוע אנו קוראים שוב ושוב את אותן הפרשות שקראנו בשנה החולפת ובזו שלפניה.
גם חז"ל בעבר קראו שוב ושוב בתורה, אמנם חכמי ארץ ישראל חילקו את הקריאה בצורה שונה מאתנו והסתפקו ביחידות קצרות יותר, שנקראות סדרים, אך בצידם היה תרגום ודרשות בענייני הפרשה. סביר להניח שחכמים קראו והקשיבו לקריאת הסדר כולו, אך בחרו בקריאתם, על אלו פסוקים להתעכב ובאלו נושאים להאיר עינינו בדברי חוכמתם.
כך אנו מקבלים שבפרשת דברים בימינו מאה וחמישה פסוקים ואילו בארבעת הסדרים למדרש דברים (להלן דב"ר) נדונו תשעה פסוקים בלבד. נתון חשוב זה מלמד על הבחירה שנטלו לעצמם חכמים לקבוע באלו נושאים ברצונם לעסוק ובאלו נושאים אין בדעתם לעסוק. האם בחרו לדלג על נושאים מסויימים משום שהעם היה בקי בהם, או משום שעניינים אלו לא היו רלבנטיים בימיהם, או משום שחשבו שפסוקים אלו אינם בהירים מספיק לעם או אולי משום שצריך היה לחזק את המסרים העולים מפסוקים אלו???
כך עולה שבפרשת דברים כולה עוסק המדרש בארבעה עניינים:
* תוכחה על כל היבטיה
* מנהיגות אנושית וקשייה
* סמכות משפחתית ומנהיגות אלוהית
* יחסי ישראל לאומות
רשימה זו מדגימה כי מספר הנושאים במדרש אכן מצומצם ממספר העניינים שבתורה. עם זאת הרשימה אינה משקפת את היקף העיסוק בכל נושא ונושא. לפעמים עוסק המדרש בעניין אחד בהיקף גדול ומהיבטים שונים ומגוונים. ההפלגה שמתיר לעצמו עורך המדרש, הרחק מעבר לפסוק המזמן, נגזרת כמובן, מעצם טיב היצירה המדרשית.
עובדה אחרת הראויה להדגשה היא, כי עיסוק בנושא מסוים במדרש אינו מקיף בהכרח את כל ההיבטים של הנושא בתורה. לדוגמה, היחס לנכרי מופיע בספר דברים בשמונה פרשות (ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, נצבים והאזינו). עורך דב"ר בחר להתעלם מכל התייחסות שיש בה צו להשמיד את תושבי ארץ כנען ואת מקומות פולחנם. את הדרישה להכנעת האויב בפרשת שופטים מסיט עורך המדרש לביטוי אחד בלבד, "וקראת אליה לשלום", ומכוון את ההתייחסות אל נושא השלום בכלל. נראה, אפוא, שבחירת עורך המדרש מותווית אמנם בהתאם לחלוקת הסדרים, אך היא נוטה לסלקטיביות רבה. עורך המדרש מביא זווית ראייה חדשה, המעידה על מגמתו.
הצגת מאגר הנושאים בשני החיבורים מעלה מספר מסקנות המאפשרות הגדרה יותר מדויקת של כל אחד מהשניים. בדב"ר אין כמעט סקירה של אירועים היסטוריים, שאפשר היה לעגנם בתיאורי ספר דברים, כגון: נסיעת בני ישראל מהר-סיני, חזרה על פרשת המרגלים ועוד. כמו כן אין עיסוק במצוות ספציפיות, הזוכות להבלטה בספר דברים, כגון: איסור כל סוגי עבודה זרה, היחס לשבעת העמים, החובה להשמיד את תושבי כנען ופסיליהם, כשרות, שמיטת כספים, עבד עברי, שלש רגלים; אין גם סיפורים ותיאורים כגון סיפור המרגלים, מעמד הר סיני, מקרא ביכורים ועוד. אין התמודדות עם דיני משפחה ואישות. לעומת זה ישנם נושאים הנדונים במדרש, אף שאין להם אחיזה בולטת בספר דברים, או שהם נזכרים בספר דברים. כך הם פני הדברים בנושא לשון הרע, תפילה, מעלת השלום, תוכחה ועוד. כך כמובן (כי זו דרכו של המדרש) גם לגבי דמויות שהעיסוק הרב בהן במדרש אינו קשור דווקא לספר דברים, לדוגמה: אברהם, יוסף, דוד ועוד.
ספר דברים המקראי נבחר להיערך כנאום פרידה של משה לפני מותו. הנאום נישא בפני עם ישראל שבא להתנחל בארץ המיועדת לו, והמיושבת בידי עמים אחרים. כדי לממש את התוכנית, הציע משה שהעם יקבל על עצמו עול מצוות, עול שיבטא את הברית עם ה' ויבטיח את מימוש החזון.
לעומתו, עורך ספר דברים בלבושו המדרשי פונה אל ציבור, שחי כנראה בארץ או בזיקה קרובה אליה, לאחר שנמנעת ממנו האפשרות להתלכד סביב המקדש, עורך זה הוא בעל תודעה חברתית-ציבורית עמוקה ונראה שהיה לו מצע חברתי חדש שרצה להנחיל לעם. הוא בונה את הספר סביב מסכת חייו הציבורית (וללא ההיבט המשפחתי) של משה מתחילתה (כאשר סרב לקבל את התפקיד בתואנה "לא איש דברים אנכי") ועד סופה (סוף חייו הציבוריים הוא אף סוף ימיו). מסכת חיים זו משמשת דגם לאדם המתלבט, המתערב, המשתנה, האנושי. זהו ספר המנהיגות על מעגליה המתרחבים, מן ההנהגה העצמית-אישית ועד ללבטי ההנהגה הנתונה בין פיקודיה מצד אחד לבין מפקדה מצד שני. המחבר רואה לנגד עיניו את המצוקה המוסרית של דורו, הבאה לידי ביטוי בחיבור.
(דברים תשעו)
