לא די לזכור – צריך גם ללמוד

לא די לזכור – צריך גם ללמוד

פרשת האזינו היא נאום הפרידה של משה מבני ישראל. לאחר ארבעים שנות הנהגה, רגע לפני מותו וכניסת העם לארץ בלעדיו. הוא אינו מסכם את הישגיו ואינו מבקש להאדיר את מורשתו. הוא משאיר לעם שירה שתלווה אותו גם בעתיד ותזהיר אותו מפני אחת הסכנות הגדולות האורבות לכל חברה: הנטייה לשכוח את לקחי העבר דווקא כאשר נדמה שהכול בשליטה.

״האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי״, אומר משה. הוא קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדבריו, משום שהאזהרה אינה מיועדת רק לדור העומד מולו. זהו מסר לדורות לפיו כוח. הצלחה ושגשוג אינם מבטיחים חסינות מפני כשל, ועם שאינו בוחן את עצמו עלול לחזור על טעויותיו.

משה מתאר כיצד עם שידע מחסור וסכנה מגיע אל השפע, מתרגל אליו ומפתח ביטחון עצמי מופרז באומרו ״וישמן ישורון ויבעט״ ('ישורון' – כינוי לעם ישראל). הבעיה איננה השגשוג, אלא היוהרה שהוא עלול להצמיח, התחושה שהצלחות העבר מבטיחות גם את העתיד, שאין עוד צורך להקשיב לאזהרות, לערער על הנחות יסוד או לשאול שאלות קשות. איפכא מסתברא.

מול הסכנה הזאת מציבה הפרשה הנחיה ברורה: ״זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור״. המילה החשובה כאן אינה רק ״זכור״, אלא גם ״בינו״. לא די לזכור את מה שאירע; צריך להבין מדוע אירע, אילו תפיסות כשלו ומה יש לשנות.

כמעט שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, מדינת ישראל זוכרת את הנרצחים והנופלים, את החטופים, את הפצועים ואת גבורתם של אזרחים ולוחמים. אך חובת הזיכרון אינה יכולה לבוא במקום חובת החקירה. להפך: היא מחייבת אותה.

ועדת חקירה ממלכתית, עצמאית ובעלת סמכויות, אינה כלי לנקמה ואינה משפט שדה. תפקידה לברר את העובדות, לבחון את תהליכי קבלת ההחלטות, לזהות את הכשלים ולהבטיח שהלקחים אכן ייושמו. האחריות אינה מוטלת רק על הממשלה. היא נדרשת גם מן הצבא, מגופי המודיעין, ממערכות הביטחון ומכל מי שהיה שותף להחלטות. אך היא חייבת להתחיל במקום שבו נמצאים הסמכות והאחריות הציבורית הרחבות ביותר.

השבת היא גם שבת שובה, הנקראת על שם דברי הנביא: ״שובה ישראל״. המסר אינו של ייאוש, אלא של אפשרות לתקן. אלא שתיקון אמיתי מתחיל בהכרה בכשל, באמירת אמת ובנכונות לשנות דרך.

זיכרון לבדו אינו מגן על העתיד. כדי שהעבר לא יחזור, עלינו לא רק לזכור – אלא גם לחקור, לקחת אחריות ולתקן.

יאיר אבידן, דירקטור ופעיל חברתי; לשעבר, המפקח על הבנקים