הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עימותים צבאיים הם הנושא החורז את רוב פרשת "דברים". משה רבנו סוקר מלחמות מוצלחות שניהלו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת, אולם לפני שהוא מתאר את הניצחונות, מדבר משה על עימותים צבאיים שעם ישראל נמנע מלהיכנס אליהם, דוגמת בני עשיו, מואב ובני עמון. לגבי אלה התקבלה אזהרה מגבוה שלא להתגרות בהם ולא לצור עליהן "כי לא אתן לך מארצו ירושה" (דברים ב, ט), וזאת חרף העובדה שארצות אלה כלולות בגבולות ארץ ישראל שהובטחה לאברהם אבינו.
השאלה במי להילחם ובמי לא נקבעה בראש ובראשונה לפי מידת הזכויות ההיסטוריות והמוסריות של העמים השונים. אדום ישב בארץ שניתנה ירושה לבני עשיו, עמון ומואב ישבו בשטחים שנועדו לבני לוט, ואילו סיחון ועוג ישבו בשטחים שנכבשו בזרוע, ולכן לא הייתה להם זכות היסטורית על ארצם. במקרה של עמי כנען, לעומת זאת, הגורם שקבע שהם ראויים להיכבש היה מעשיהם המקולקלים, שבגינם הם איבדו את הזכות ההיסטורית לשבת בארץ.
עם זאת נראה שהמלחמות שצוו בני ישראל לנהל תאמו גם את ההיגיון הריאלי. לא היה טעם להילחם בכל המזרח התיכון בבת אחת. לא היה היגיון להילחם בעמי עבר הירדן המזרחי כדי לממש את גבולות ההבטחה, לפני שמתיישבים בשטחי ארץ ישראל המצומצמת. גם בתקופה בה היו ניסים גלויים והשגחה א-לוהית מתמדת, עם ישראל ניהל מלחמות הכרחיות, ונמנע מלחימה שאפשר לוותר עליה.
אחד המסרים שעולים מפרשת המלחמות הוא שיש לשקול היטב לאיזה עימות ביטחוני צריך להיכנס, ומאיזה יש להימנע. בתקופת דור המדבר התגלה רצון ה' והוא הכתיב את ההוראות. בזמננו הדברים ברורים הרבה פחות, ועל מקבלי ההחלטות להפעיל שיקול דעת זהיר, שלוקח בחשבון מגוון רחב של היבטים צבאיים ומדיניים, כמו גם מוסריים וחברתיים.
גישה מאוזנת דומה באשר לשימוש בכוח מופיעה גם בראשית נאומו של משה, כשהוא מוכיח את עם ישראל על חטא המרגלים. לפי תיאור הדברים בפרשתנו (בשונה מזה שבפרשת 'שלח'), המרגלים לא אמרו דבר על חוסר היכולת לכבוש את הארץ, אלא רק דיברו בשבחה. היה זה עם ישראל שסירב לעלות וביטא חוסר אמון באפשרות לכבוש ולנצח את יושבי הארץ. נראה שברגע שהמלחמה הפכה למוחשית, והם הפנימו את המאמץ ומחיר הדמים שעלולים להידרש, לבם נמס בקרבם. כך הם העידו על עצמם: "אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם".
מצד שני מזכיר משה לעם ישראל את חטא המעפילים שהגיבו בפעולה קיצונית מנוגדת ויצאו למלחמה נגד רצון ה' (שם, מא-מז). משה מותח ביקורת חריפה הן על העם שהיה עם "הראש באדמה", והן על "אנשי המלחמה" שהלכו בשיטת "ראש בקיר". כלפי שני המחנות משתמש משה בביטוי זהה. על המרגלים הוא אומר: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי ה'" (כו), ועל המעפילים אומר משה: "וַתַּמְרוּ אֶת־פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָֽרָה" (מג).
דומה שאחד המסרים המרכזיים שעולה מדברי התוכחה הללו הוא שבמצבים הביטחוניים הרגישים והקשים בהם נתון עם ישראל אסור לקבל החלטות מתוך בהלה ומורך לב דוגמת אלה שזרעו המרגלים, אך צריך גם להישמר מפני התלהמות ולהיטות יתר אלי קרב דוגמת זה שהפגינו המעפילים.
שיטת המעפילים הייתה גם דרכם של לוחמניים בירושלים בימי הבית השני, שחז"ל כינום "בריונים" (גיטין נו,א ועוד). גם אז נחלק העם בין אנשי מלחמה, שהאמינו בכוחם לנצח כל אויב, לבין מתונים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, שהתנגדו להמשך המלחמה ברומאים.
בעת שהמתיחות הביטחונית גואה, יש להיזהר מלהיות בבחינת "אחינו המסו את לבבנו", ובה בעת לא להיות מ"אנשי המלחמה" המזידים לעלות ההרה בכל תנאי ומצב. ימי בין המצרים מזכירים לנו את האופק ההיסטורי הארוך של עמנו. הם מעלים את זכר החורבנות, אך בה במידה גם מלמדים שחרף המשברים והחורבנות הקשים מנשוא שידע עמנו, הוא הצליח לשרוד ולהתגבר, והמשיך כל הדרך להאמין בגאולה ולצפות לישועה.
(דברים תשעז)
