הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)דינה של עיר הנדחת הוא דין קשה וגורף. כל תושבי העיר משלמים אותו, כי אפשרו לעירם להדרדר למדרגה רוחנית כה נמוכה ומסוכנת. אולם, התורה מחייבת לא רק את השמדת העיר, כי אם את אי-הקמתה העתידית, כנזכר בפסוק שבכותרת רשימה זו.
כך מובאים הדברים, אגב שאר דיני עיר הנדחת, במשנת סנהדרין (י, ו):
" 'והיתה תל עולם לא תבנה עוד' – לא תעשה אפילו גנות ופרדסים, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, 'לא תבנה עוד' – לכמו שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים".
התוספתא (סנהדרין יד, ו) אף מוסיפה את הוראתם של ר' יוסי ור' יהושע בן ברוקה, שאוסרת על הקמת עיר אחרת במקום, בשם שונה, וכן הקמת עיר בשם זהה באתר אחר.
הרמב"ם, בספר המצוות, לא תעשה כג, קבע קביעה מחמירה ביותר, ואמר: "וכל מי שיבנה בה דבר חייב מלקות. רוצה לומר שיושיב אותה מדינה כמו שהיתה". אמנם, ההסתייגות בסוף דבריו מובאת גם בהלכות עבודת כוכבים, ד, ח: "ואינה נבנית לעולם, וכל הבונה אותה לוקה שנאמר לא תבנה עוד, ומותר לעשותה גנות ופרדסים שנאמר לא תבנה עוד, לא תבנה מדינה כמו שהיתה".
והנה, בספר היכל מלך על הרמב"ם על אתר, ר' חנניה מיכאל, מחכמי טורקיה וארץ ישראל, פשט את הספק האם יש להחמיר בצורה קיצונית כפי שעולה מדברי ספר המצוות, או לפי המשמעות המתונה יותר של משנה תורה.
"ואין בונין עיר הנדחת כו'. נכתב בצד: ראיתי להרב מוצל מאש (=ר' יעקב אלפנדרי, מגאוני טורקיה וארץ ישראל) שבספר אש דת (=מאת אחיינו, הגאון ר' חיים אלפנדרי) […] אם כמות שהיתה הוא דאינה נבנית, אבל אם חסר ב' או שלשה בתים נבנית או לא, יעויין שם. ולכאורה מלישנא דמתניתין […] נראה דר' עקיבא סבירא ליה דדווקא גנות נעשית, דלא נקראת בנין, אבל כל דאיכא בנין אף שחיסר ממנה, מכל מקום בנין הוי, ורחמנא קפיד הבנין. והדעת נותנת שאף שחיסר ממנה בתים אינו ניכר לכל […] כן נראה לפי קטנות דעתי" (ראו גם מעשה רקח על אתר).
הרי לנו שאין להקל, ואת עיר הנדחת יש להחריב עד עפר, ללא אפשרות תקומה התיישבותית. הוראה זו מתמיהה בשל העובדה שבכך נפקיר חלק מארץ ישראל ונימנע מלקיים בו מצווה עתידית, התיישבות ושגשוג, בשל חטא קדמון מן העבר, שאין לנו כל קשר אליו. ממילא, מחייב הדבר מחשבה ועיון.
מבאר את הדברים הנצי"ב מוולוז'ין, בהעמק דבר שלו. לדעתו (דברים יג, יז): "מקום ששלט בה כח הטומאה בחוזק הוא מקום מסוכן לעולם, על כן אותו מקום חרם הוא ושרוי בו כח עבודת כוכבים".
כלומר, הבעיה עם עיר הנדחת היא מהותית. באותו מקום שוכנת רוח של סיאוב וכיעור, שאי אפשר יהיה לתקנה אף בעתיד. תל עולם זה מסכן את כל הסובב אותו, ויש להתרחק ממנו כאילו היה נגוע ברדיואקטיביות.
עם זאת, הכיוון בו הולכים רוב ככל חכמי ישראל נוגע בהיבט החינוכי תודעתי. לדעתם, אנו מחילים על עיר הנדחת את הכלל "למען יראו וייראו". נכון הוא שיש בכך ויתור על חבל ארץ, שיהיה שומם ולא מיושב. אולם, אי קיום הדין במלוא תקפו ועוזו עלול להוביל לתוצאות חמורות אף יותר. יהיו רשעים שילמדו מאנשי עיר הנדחת, וכך יהיה זה נגע מדבק, שיכרית את הקשר העמוק בין ישראל לאביהם שבשמים, ח"ו. אין שום אפשרות להקל בחשש מסוג זה. ההכרתה חייבת להיות כוללת ומקיפה, ללא אפשרות תיקון.
יתכן שבכך ניתן גם להבין את הוראת ר' עקיבא, שניתן לנטוע במקום גינות ופרדסות. יופיה וחינה של הארץ הם ערך חשוב, אף מבחינה הלכתית (לכן הורה זקן, הראי"ה קוק זצ"ל, שבשמיטה יש ערך בארץ ישראל גם לגינות נוי). ר' עקיבא מלמדנו שהכרתה של חורבן, ללא אפשרות של צמיחה, מסוכנת כמעט כמו ההכרתה עצמה. לכן, אסור ליישב את המקום, אבל אולי הפרחתו והפיכתו לפינת חמד מעוררת השראה, צומחת ופורחת, תעורר את הציבור לבנין הארץ, ולהבנה שהאדם איננו בהכרח מתקן, אלא עלול ח"ו להיות מקלקל. צמחים אינם מדרדרים את העולם מבחינה רוחנית, בני אדם כן.
(ראה תשעו)
