מגוון של תכונות

פרשת "ראה" מכילה מעברים חדים בין מצוות מנוגדות באופיין, אשר ניתן לחלקן לשלושה חלקים: הראשון: התמודדות עם ההשפעות השליליות של גורמים שונים בארץ, כגון: עבודה זרה, נביא שקר, מסית ומדיח, עיר הנידחת. השלישי: מצוות של נתינה לעניים, שמיטת כספים, הלוואה וצדקה ושיתוף העבדים הגרים והחלשים בחברה בשמחת המועדים. בתווך מופיעים איסורי אכילה של בעלי חיים שונים.
בולט ביותר הוא ההבדל הגדול בין החלק הראשון של הפרשה לבין חלקה השלישי. המצוות של החלק הראשון דורשות מהאדם להתנהג בצורה אכזרית למדי. לגבי האלילות מצווה התורה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת…וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" וכו'. נביא השקר: "יוּמָת… וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", המסית: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו, כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ", ואנשי העיר הנידחת: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא… וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב" (דברים יב-יג).
כמה עצום הוא הפער בין המצוות הללו לבין המצוות שבאות בחלק השלישי, בו מפרטת התורה שורה של מצוות חברתיות והומניות: מתן מעשרות ללויים ולעניים: "וּבָא הַלֵּוִי… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ…", נתינת צדקה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", נתינת הלוואה והשמטת חובות בשביעית: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ…", שילוח עבדים ומתן מענק נדיב לעבד המשתחרר: לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם… הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ", וכאשר מדובר על מצוות החגים, הדגש הוא על החובה לשמח בהם את הדלים והסובלים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים יד-טז).
חיינו היו קלים יותר אילו היינו צריכים להיות נוקשים בקביעות ובעקביות, או רכים ורחמנים באופן תמידי. אולם התורה דורשת מאתנו שנשכיל לעשות שימוש בכל התכונות האנושיות, ושנדע להתאים את התכונה הנכונה לכל מצב ולכל עניין. הקושי גדול במיוחד כאשר אנשים צריכים לבצע מעברים חדים בין מצבים מנוגדים.
כאשר אדם נדרש להשתמש בתכונות קיצוניות מסוג אחד עליו להשקיע יתר מאמץ ותשומת לב בהעצמת התכונות המנוגדות, כדי שיצליח לשלבן בעת הצורך. מספרים כי מנהג היה בישראל שהשוחט היה מתעסק בהכנסת אורחים, שהזדמנו לעיר. שוחט אחד בא אל הרבי מרוז'ין בקובלנה: "רבי, גבירים גדולים ממני ישנם בעיירה, ומדוע צריך דווקא אני לטפל באורחים?". אמר לו הרבי: "אחרי 'הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב', אומרת התורה: 'ונתן לך רחמים ורחמך', כי אחרי שעוסקים כל כך הרבה בהריגה, אף שהיא לשם שמים, צריך לחזק את מידת הרחמנות. לפיכך קבעו שהשוחט העוסק כל היום בהריגה, יעסוק בלילה ברחמנות על אורחים, שאין להם היכן להניח את ראשיהם…" ('חיוכה של תורה', וראו 'אור החיים' ו'העמק דבר' על עיר הנידחת).
באמצעות הדוגמה של השוחט הזה ניתן להסביר את מיקומם של איסורי האכילה של בעלי החיים, שמפרידים בין המצוות הנוקשות למצוות הרכות של הפרשה. איסורים אלה באים להרגיל את האדם בריסון ובעידון יצריו בתוך חיי היום-יום, כאשר מצד אחד מותר להרוג בעלי חיים לאכילה, אך מצד שני יש להקפיד על שורה ארוכה של הגבלות ואיסורים ממתנים ומרסנים.
כזה היה דוד המלך: "שכשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז, ב). ואכן, אנשי צבא המתאפיינים בחספוס וקשיחות, נדרשים להחליף אותם ברגישות ועדינות בהגיעם לביתם או אף ללשכתם, רבנים ואנשי ציבור שיוצאים חוצץ נגד תופעות פסולות צריכים לגלות הבנה והתחשבות כלפי אנשים המאותגרים באותן תופעות, הורים ומורים שהיו חברים וסחבקים של ילדיהם בחופשה, אמורים להציב גבולות ולהחדיר משמעת עם החזרה לספסל הלימודים.
התורה דורשת מאתנו מורכבות ויכולת לשלב בחיינו מנעד רחב של תכונות. התורה דורשת, ואם היא דורשת – אנחנו כנראה מסוגלים.
(ראה תשעו)