וּבְתִמְהוֹן לֵבָב

בהתקרב הימים הנוראים אגרוף יד ימין כבר נכנס לכוננות 'על חטא'. בקרוב יעבוד אגרוף זה שעות נוספות בהכאה על החזה על עוונות כאלה ואחרים.
יש ביניהם ברורים שאינם צריכים הסבר והבהרה. כל מי שיכה על חטא ויאמר 'על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע…ברכילות… בזלזול הורים ומורים… וכדו' הדברים יהיו לו הרבה יותר ברורים ונהירים ולצערנו גם רלוונטיים. לעומת זאת, על מה בעצם צריך להתכוון, ועל מה לחשוב כשאומרים 'על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב ?' מה זה בעצם תמהון לבב ולמה זה חטא ?
גם פרשת השבוע שלנו עוסקת בדיוק במילים הללו. אחת מהקללות המופיעות בפרשה היא- "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". שיגעון, לא עלינו, אנחנו פחות או יותר יודעים מה זה. גם עיוורון, לצערנו, זו קללה מוכרת. אבל מה זה 'תימהון הלבב' הזה ? ולמה הוא מופיע ברשימת הקללות ?
אולי ניתן לומר שתמהון הלבב הזה קשור לסיומה של הפרשה הקודמת, פרשת כי תצא החותמת ב "זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם". אחד ההסברים למהותו של עמלק היא ההקשר שמצאו חז"ל בין המילה עמלק לגימטריה שלה= ספק. מכאן אמרו חז"ל שזה תפקידו של עמלק בעולם- להטיל ספק. להוציא מידי וודאי. ליצור אנשים המסתובבים בעולם במצב של 'תמהון לבב'. אחת ההגדרות של תקופת ה'פוסט מודרניזם' היא- הספק לכתחילה. שוב אין הספק מצב של בדיעבד, כאשר אין יכולת להגיע לאמת, אלא הספק על פי חכמי ה'פוסט' הוא מצב רצוי של לכתחילה.
נדמה לי שאולי ניתן למצוא רמז לכיוון הזה של תמהון לבב בדבריו של בעל הטורים, המחברים בין סוף פרשת כי תצא ופרשת זכור לפרשה שלנו- כי תבוא-".. כתיב לעיל מיניה תמחה את זכר עמלק וסמיך ליה והיה כי תבוא אל הארץ, שנצטוו למחות את זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ על זה שרצה לעכב ביאתם לארץ, שהוא הגיד למלך מצרים כי ברח העם. וכן הגיד ללבן כי ברח יעקב..".
תמהון לבב זו קללה. היא המשכה של השיגעון והעיוורון. ישנם רבים ופעמים גם טובים שנגועים בקללה הזו. נסחפים, מתבלבלים, מתקשים לייצב חוט שגרה אישי, אידיאולוגי ערכי ואמוני. נדים ונעים מול כל רוח מצויה ושאיננה מצויה, בוהים ומבולבלים אל מול הכותרות והפרסומות, נבהלים מהמבזקים ומתקשים לעמוד איתן מול סחף החיים. חייהם הפכו לספק אחד גדול. פגע בהם החיידק הטורף של 'תמהון לבב'.
מול הקללה הזו של תמהון הלבב, צריכה לעמוד מציאות חיים של ודאי, של יציבות אמונית, של דבקות באמת, של חוסן ערכי ושל איתנות אידאולוגית והשקפתית. כשזה יקרה, בע"ה, או אז יהפכו הכאות האגרוף על הלב ב'על חטא', לליטופי אהבה של תשובה, ואז יהפוך הספק של 'תמהון הלבב', לחיי וודאות של 'לעובדך בלבב שלם'.
(כי תבא תשעו)