מערכת שבתוןיונתן ברנסקי
לאחר שעסקנו בפרשות הקודמות ביסודות האמונה של עם ישראל, בערכן הכללי של המצוות, בפרטיהן של מצוות רבות ולבסוף במצוות המלחמה בה נפגשנו בשבוע שעבר – עם ישראל מוכן סוף סוף להיכנס לארץ:
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלֹקיך נֹתן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כ"ו, א).
הפרשה פותחת מיד במצוות עשה של הבאת ביכורים מפירות שבעת המינים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלֹקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלֹקיך… ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלֹקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו… ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלֹקיך" (שם).
עם ישראל חוזר אל ארצו והארץ מאירה לו פנים ומצמיחה פירותיה בעין יפה. השמחה הגדולה, הכרת הטוב והתודה לה' על החיבור הטבעי לארץ ועל הגידולים החדשים, יוצאים אל הפועל בהבאת הפירות הראשונים, הביכורים, לירושלים אל הכהן. והאדם מתאר בפני הכהן את המעשה בלשון פרטית: "הגדתי היום… באתי אל הארץ".
כאן מחדשת לנו התורה מצווה נוספת, נפרדת, של מקרא הביכורים. לאחר הבאת הביכורים משדהו הפרטי, מצווה האדם לחזור בקול על פרטי המהלך הלאומי של הירידה למצרים, השיעבוד ולבסוף הגאולה וההגעה לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש שאת ביכורי פירותיה הביא זה עתה לירושלים. "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אֹתנו המצרים… ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה… ויבִאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש…" (דברים כ"ו, ה')
כאן הלשון היא לשון רבים. אין האדם עוסק רק בשמחתו הפרטית על הפירות המוצלחים שהניב שדהו, אלא מציין באריכות את היותו חלק ממהלך אלֹקי ולאומי שבקצהו חזרת עם ישראל לחיים בריאים והרמוניים בארצו.
מיד לאחר הבאת הביכורים עוברת הפרשה למצוות המעשרות. בניגוד לביכורים המבטאים את התודה על ראשית היבול מפירות שבעת המינים, חל חיוב הפרשת המעשרות על כלל היבולים של האדם. זוהי כבר מצווה המשתלבת בכל 'התעשיה' החקלאית ובאה ללמד אותנו משהו על ערבות הדדית ועל אחריות חברתית.
ראשית, מפריש האדם מפירותיו תרומה ומעשר לכהנים וללויים שאינם יכולים לעסוק בעבודת האדמה משום שהם מתמסרים לעבודת הקודש ולהנחלת התורה לעם ישראל. לאחר מכן – בשנה השלישית למעשרות – מצווה האדם במצווה נוספת: מצוות וידוי מעשרות. הוידוי נאמר לאחר הפרשת המעשרות ללוי וכן לגר, ליתום ולאלמנה – אותם בני עמנו הזקוקים לתמיכה ולסיוע. מילות הוידוי נאמרות בלשון יחיד "בערתי הקדש מן הבית…לא אכלתי באני ממנו…שמעתי בקול ה' אלֹקי…" (דברים כ"ו, י"ג), אך הוא מסתיים בתפילה בלשון רבים, תפילה כללית ומרגשת, שהיא אותה התפילה שאומרים הכהנים לאחר שהם נושאים את כפיהם ומברכים את עם ישראל: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבֹתינו ארץ זבת חלב ודבש" (שם, ט"ו).
ראינו שהפרשה מלמדת אותנו על היחס הנכון של האדם לעבודת האדמה ולתוצריה: איננו טועים לחשוב שייבולי השדה הם דבר המובן מאליו ואיננו שוכחים להודות לה' על כך שזכינו לראות ברכה בעמלנו. אנו מלאים בהכרת הטוב על כך שזכינו לשוב לארצנו ולהפריח את השממה שבה הייתה שרויה הארץ כל עוד רחקנו ממנה.
מתוך כך, אנו מממשים בשמחה את אחריותנו כלפי אותם חלקים בחברה הזקוקים לסיוע, ומשכל זה נעשה – מבקשים מריבונו של עולם ריבוי של ברכה לכל עמו ולארצו.
(כי תבא תשעו)
