בין סוף השנה לתחילתה

מדי שנה קוראים את פרשת 'כי תבוא' לפני ראש השנה. מובא במגילה (לא ע"ב):
'תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה [פרשת כי תבוא] קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה'.
בעלי התוספות (שם ד"ה 'קללות') מוסיפים, שפרשת כי תבוא לעולם לא תחול בשבת הסמוכה לראש השנה, אלא נדרשת הפסקה של שבת בין פרשת הקללות שבה לבין ראש השנה. לכן יש שנים, שמפצלים בין פרשת נצבים לפרשת וילך, וזו לשונם:
'לכך נראה לי הטעם, שאנו מחלקים אותן, לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה'.

השבת נקרא את פרשת כי תבוא (ובה הקללות) ובשבת הבאה, שחלה בסמוך לראש השנה, נקרא את פרשת נצבים. כך נוצרת הפסקה בין הקללות להתחדשותה של השנה. ניתן לראות כאן תנועה נפשית הדומה לתהליך התשובה. הרב קוק מזהה שני שלבים בתהליך הנפשי של האדם, בעשותו תשובה:

'חשבון הנפש וסלוד היראה, הם ניר התשובה. אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה'.

השלב הראשון הוא שלב חשבון הנפש. ייסורים ומכאובי נפש מעוררים את האדם לחשבון נפש ולתהיות על דרכו הרוחנית. בשלב זה, הנפש סולדת ממעשיה הרעים. באותה שעה נזכר האדם בצרותיו ובייסוריו. הרב קוק מגדיר שלב זה בשם 'ניר התשובה', דהיינו שלב החריש. השלב הבוסרי של התשובה. בסיום שלב זה, שבו האדם מתפלל: 'תכלה שנה, קללותיה וייסוריה", מתחיל בניין הנפש. בשלב הזריעה והנביטה, הנפש מתפתחת ופורצת קדימה, מתמלאת ברוח חדשה. שלב אופטימי המבקש: 'תחל שנה וברכותיה'.
פרשת כי תבוא מלאה בקללות והיא משקפת את השלב המייסר והמייגע. כך לא ניתן לסיים את השנה. לכן אנו מקדימים את קריאתה ובוחרים לסיים את השנה בקריאת פרשת ניצבים. זו השבת האחרונה לפני ראש השנה והיא משקפת את חידוש הברית עם הקב"ה באווירה אחרת. ובלשון המדרש תנחומא (בובר) פרשת נצבים:
'אמר חזקיה בנו של ר' חייא, למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים בפרשה זו (כי תבוא) , חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הריקו פניהם, ואמרו מי יוכל לעמוד באילו, מיד קרא אותם משה, והיה מפייסן בדברים (אתם ניצבים)'.
חתימת השנה מלווה בסימן של פיוס, שלב שאנו מתעלמים מהייסורים ומכאובי הנפש ומתכוננים לשלב השני של התשובה, שנעשה באווירה אחרת, כזו שיש בה רוחב הדעת. וכלשונו של הרב: 'אומץ הדעת וצהלת הרוח'. בחלק מקהילות ישראל אנו חוזרים על המעבר, שבין הייסורים והקללות לבין הבשורות הטובות והברכות, גם בשעת בין השמשות, שבין השנה היוצאת לשנה הנכנסת. ר' אברהם חזן ניסח פיוט מיוחד בשם 'אחות קטנה' המשקף נכוחה את התחושה המיוחדת הזו. הפיוט פותח בדברים רעים, המשבשים את אווירת החג המיוחדת של בין השמשות. הוא נשמע יותר כמו קינה 'אל נא רפא למחלותיה', 'זרים אוכלים נחלותיה', אך ככל שמתקדמים בפיוט, התחושה משתפרת, משהו נעשה נינוח ואופטימי יותר. לאחר בתים המונים את תלאות השנה החולפת, מגיעים בתים המכילים בקשות לשנה שמחה ומוצלחת יותר, 'נחה בנחת לנוה רבצה', ולבסוף הבית האחרון הפותח בקריאת העידוד 'חיזקו וגילו … ותעלו לציון ואמר סולו סולו מסילותיה'. בעוד שכל הבתים חותמים בפזמון – 'תכלה שנה וקללותיה' הרי, שהבית האחרון מסתיים ב'תחל שנה וברכותיה'. כך שהחג נפתח באווירה אופטימית המצפה לבשורות טובות לעם ישראל. יהי רצון שנזכה לתחל שנה וברכותיה.
(כי תבא תשעו)