אחת המצוות בפרשתנו מרובת המצוות היא המצווה 'ביומו תתן שכרו', מצוות עשה לשלם לשכיר בזמן, ועימה גם מצוות לא תעשה, שלא להלין את שכרו.
כך בפרשתנו:
"לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כ"ד י"ד – ט"ו).
וכך בספר ויקרא: "לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא י"ט י"ג).
הגמרא אף פרטה כמה חמורה היא הלנת השכר:
"כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו ועשה: משום בל תעשק את רעך ומשום בל תגזל ומשום בל תעשק שכיר עני ומשום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו" (ב"מ קי"א ע"א).
למרבה הצער, על אף שיש כאן מצווה דאורייתא ועבירה דאורייתא, זוהי הלכה שרבים הדורסים אותה ברגליהם, ואף מוסדות ששם שמיים בגרונם, מרשים לעצמם לא פעם לעכב ולדחות שכר של ספקים, אמנים, רבנים ואף עובדים קבועים.
בחודש התשובה, ודאי שיש כאן חשבון נפש חשוב לעשות. החל מהרמה הפרטית של תשלום לבייביסיטר, ועד לרמה הציבורית והמגזרית.
במדרש תהלים כ"ה מופיע הלכה זו בפיו של דוד המלך:
"לדוד אליך ה' נפשי אשא. זהו שאמר הכתוב 'ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו', אמר הקדוש ברוך הוא לדוד, דוד מה אתה נושא את נפשך אלי? אמר לו: מפני שאני כשכיר לפניך בעולמך, שנאמר: 'כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו' (איוב ז ב), וכתיב בתורת משה 'ביומו תתן שכרו' לכך אליך ה' נפשי אשא… אם הפועל שהוא מבקש שכרו והוא חייב לו, כתיב 'ואליו הוא נושא את נפשו', אנו שנפשינו תלויים בך, על אחת כמה וכמה"
גם במקומות אחרים משווה דוד את עמידת המתפלל לעמידתו של עני. מתוך דברי המדרש על העמידה בפני ה', שנפשנו תלויה בו, ניתן לשמוע גם את ההבנה למצבו של השכיר – והרי לכאורה בעל הבית הוא בעל חוב לו. מי שצריך היה לשאת את נפשו בתחינה אם לא שילם את חובו הוא בעל-הבית ולא להיפך! אלא שהמציאות הכלכלית והחברתית הופכת את השכיר לחלש ופגיע יותר, ודווקא משום כך – חמור הדבר עד מאוד להביא אותו למצב זה, במקום לשלם לו מיד ובמועד, בדיוק כפי שיש לשלם לבעל שררה ואמצעים.
(כי תצא תשפ)
ביומו תתן שכרו
השארת תגובה