הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)רמח"ל, גאון ישראל, הקדיש שיר זה"ב, סונֶטה, לר' ישעיה רומאנין. שיר מסוג זה מכיל זה"ב (14) שורות, והוא מספר סיפור קצר. העילה להקדשת השיר הייתה היחלצותו של ר"י רומאנין לבאר פיוט קשה מן הסליחות של עשרת ימי תשובה, שנהוג היה לשוררו בקהילות ישראל. המדובר הוא בסליחה "תא שמע מארי עלמא" – בוא ושמע אדון העולם, מאת החכם הקדמון ר' אפרים מבון, בן דורו של הראבי"ה, מהמאה ה-12 למניינם, בגרמניה, כמובן.
זהו פיוט נועז, שכתוב ארמית, וכאז כן עתה התקשו רבים בהבנת פיוטי האשכנזים בימי הרחמים והסליחות. כך לשונו, לדוגמה:
"פיקודך ממליין אף ריקניהון לנטרא / עינוייהון ותעניתהון לפושעיהון עמהון מסירא / סריחא חלבנה בהדי בוסמין אמירא / נקטין וסבלין עלך קטלא אכזרא / מיתות וגלות ומלקות רבתא וחמירא".
כלומר – את מצוותיך אף הריקנים שבהם שומרים, עינויים ותעניות מסורים אצלם גם לפושעים, סרחון החלבנה משולב עם בסמים מעלים, אוחזים וסובלים עליך הרג אכזרי, מיתות וגלות, ומלקות גדולות וחמורות.
אחרי תיאור הזוועות עובר ר"א מבון לביטויים קשים, כדוגמת: "ועד אימת שתקת, משתיקותך יפה דיבורא!", או חמור מכך, בהאשמה בוטה: "כל סורחני משבקן – ודידי מנטרא?!" (כל הסרחונות אתה מניח, ואת שלי אתה שומר?), "כל גלוותא הדרן ודידי לא הדרא ומתגברא?!" (כל הגלויות חוזרות, ושלי אינה חוזרת ואף מתגברת?!), "כל שרגי מנהרן ודידי מתעכרא" (כל האורות מאירים ושלי מאפיל), ועוד ברוח זו.
ר' ישעיה רומאנין טרח וביאר סליחה זו בחיבורו הקצר "מליץ ישר" (ונציה ת"צ) ומכאן שהיה ממוצא אשכנזי, כמו רבים מחכמי פדובה במאה ה-18, ביניהם רמח"ל עצמו, ולכן היה טרוד בהבנת הסליחה). ראו בהקדמתו את כמיהתו לגאולה, ולסיום הגלות המרה.
והנה, רמח"ל משתמש במבנה הסונטה בכדי להסביר את תרומתו של הרב רומאנין. כדרכה של סונטה, פעמים רבות היא מתחילה בתיאור מרשים, אך רווי קונפליקט. והנה:
"כִּיפִי אַרְמוֹן נִשְׂגָּב בְּהֵיכַל מֶלֶךְ, / מָלֵא כָל חֶמְדַּת עַיִן, / זָהָב כֻּלּוֹ מוּפָז וְאַבְנֵי שֹׁהַם, /
יוֹשֵׁב לִבְלִי אוֹר לוֹ בְּסֵתֶר חֹשֶׁךְ".
כלומר, הפיוט, כארמון נשגב, אכן מרשים ומפעים ביופיו והדרו, אולם מאחר שהוא בחושך, אין אדם רואה את טיבו ומעלתו, וממילא אי אפשר להתפעל ממנו כראוי. לשם כך נחלץ המחבר, והאיר את העלטה: "לֹא תִשְׂמַח בּוֹ עֵין אִישׁ וְתִשְׂבַּע נָפֶשׁ – / אִם נֵר יָאִיר חָשְׁכּוֹ, כְּבוֹדוֹ יָגֶל". בכך פתר את הקונפליקט, ומראהו הנהדר של הארמון, הפיוט הסתום והחתום, ניכר לעין כל. הערכתו של רמח"ל לרב רומאנין באה לידי ביטוי גם בחתימתו: "אוֹהֵב טְהָר־לֵב מֹשֶׁה חַיִּים לוּצָאטוֹ".
ההכנות של ר' ישעיה לימים הנוראים אינן מסתכמות בביאורי סליחות (תופעה שהציקה לרבים, כנראה, כבר בימיו), כי אם גם בהכנה מוסרית ראויה ונאותה. כך כתב בספרו מוסר מלכים, בביאור ענין "עם סגולה" המופיע בפרשתנו (ונציה תק"ד):
"יתברך הבוחר ומקדש העם ישראל להיות לו לעם סגולה. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, כדאיתא בפרק ו דיבמות, 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם'. ויש לדקדק, מה יתרון לנו להקרא בזה הלשון? […] מלת אדם מלשון אדמה […] יען האדמה היא מקבלת בטבעה שפע שבע רצון מאת ה' מן השמים בגשם ושלג, וכל ההשפעה אינו אלא להשפיע לאחרים […] כך היא דרכם של ישראל. כל מי שחנן אותו א-להים בברכה מרובה, בעושר ונכסים וכדומה, אינו מיחד אותם לעצמו, להרע עינו באחיו בני אומתו […] רק שיחשוב שהעושר ההוא מופקד אצלו כדי לחלק אותו לאחיו בני ישראל […] ולזה כיוונו אנשי כנסת הגדולה בדעתם הרחבה שתקנו 'ברך עלינו' וכו' 'ותן ברכה על פני האדמה', כלומר ברכת ה' היא תעשיר, על מנת שנעשה כמו האדמה, שמשפעת ומשבעת לאחרים".
בהמשך דבריו מביע הרב רומאנין את המיית לבו בכל הנוגע לדרך הראויה להיות נהוגה בין ישראל עם קדושים:
"ומדוע נבגד איש באחיו לעמוד בסלע המחלקות, ולא נשיב אל לבנו לא דעת ולא תבונה […] ואנחנו הננו באשמה גדולה, ואיש באחיו ישים תהלה, זה אינו נהנה וזה חסר […] הנה שבת אחים יחדו מה טוב ומה נעים, נשאל אבינו ויגדנו, זקנינו ויאמרו לנו, אם על המכשלה הזאת ה' א-להינו הדיחנו […] נילף מתקנתא ונעשה כן גם אנו, איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק".
האדם השלם, בפרט מישראל, הוא האדם שנותן משל עצמו, שאיננו משמר הכל אצלו, אלא מבין את תפקידו ומשימתו בעולם. אדם היא לשון שפלות, לא כבוד מדומה. אדם מקבל הכל, ואז צריך להוריק את השפע הלאה. איננו אלא שליחים. ממילא, מחלוקות הן הבל ושווא, כי המחלוקת איננה על לא מאומה. לאדם אין משל עצמו, אלא רק מה שקיבל בכדי למסור לזולתו. אדם שמועל בשליחותו, אין בו טעם וריח, וממילא יגיע למחשבות כזב של גבהות לב ויוהרה – מולדת המחלוקת והאיבה הפנימית.
(כי תבא תשעו)
