החובה להתחסן

בפרשת דברים מובא הפסוק "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם.." (ד' ט"ו). במקום נוסף נכתב "הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד.." (שם, ד' ט'). המשמעות המקורית של פסוקים אלו היא משמעות תיאולוגית אמונית. לשמור את נפשותינו שלא לסטות אחר אמונות זרות. גם כיום ניתן לדבר על צורות שונות המעוותות את עבודת הא-לוהים עד לכדי סוג של עבודה זרה. בתלמוד מובא שהגמון אחד למד משם על החובה להיזהר בשמירת הנפש. הרמב"ם למד מפסוקים אלו את חובת שמירת הגוף "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהִזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים" (הלבות רוצח ושמירת הנפש פר' י"ד ה"ד). הרמב"ם במקום אחר קובע: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים" (דעות ד').
חיסונים הם ממצילי החיים הגדולים בתולדות האנושות.
מצאנו בפוסקים שדנים בחובה להתחסן כפיקוח נפש. הרב הרצוג, כשדן על חיסון בשבת מחשש להתפשטות מחלה, הכריע שאם הרופאים אומרים שהמחלה עלולה להתפשט, יש לחסן אפילו בשבת, גם אם החיסון כרוך במלאכות מדאוריתא (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן ל"א). בעל תפארת ישראל כותב שמותר לעשות חיסון נגד אבעבועות שחורות, אף שאחד מאלף מת כתוצאה מהחיסון, כיוון שאם יחלה הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה (יומא פ"ח, מ"ו) ומביא ראיה מהבית יוסף שכתב בשם הירושלמי שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה (חו"מ סי' תכ"ו). שם מדובר על מי שרואה את חברו טובע בנהר, ואין זה ודאי שיטבע אם לא יצילו, כי אפשר שיינצל בדרך אחרת, ובכל זאת חייב האדם להיכנס לספק סכנה כדי להצילו. ואם להציל את חברו יש חיוב להכניס את עצמו בספק סכנה, כל שכן יש לו רשות להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את גופו. על זה יש להוסיף שהסיכון בזמנו היה גדול לאין שיעור בהשוואה לחיסונים של ימינו, וכשסיכון כל כך קטן אינו נחשב כלל כמכניס עצמו לסכנה. אולם מי שיש לו איזושהי הפרעה חיסונית מסתכן כאשר המחלה פוגעת בו, ומסכן בכך את כל אלו מסביב שיש להם בעיות כלשהן ואת הקטנים שטרם התפתחה אצלם המערכת החיסונית או טרם חוסנו מלוא הצורך. במקרה זה גם אם הם קיבלו חיסון הגוף שלהם יתקשה להתמודד עם המחלה כי הוא חלש יחסית, ונמצא שזה שאינו מחוסן הוא ממש "חב לאחריני" ובמידה והוא חולה יתכן שהוא ממש רודף אותם אפילו שאין זה ברצונו, אך באשמתו (סנהדרין ע"ג ע"א, רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש, פ"א ה"ו). כיון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים המקובלים (ע"פ משרד הבריאות וקופ"ח) ודאי שיש חובה לעשותם, ואף לגבי חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם לעשותם נראה שאף אותם יש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש אפי' מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (כך עולה ממסקנת הגמ' ביומא פ"ג ע"א והשו"ע תרי"ח ד' וכן כתב הציץ אליעז י"ז סי' ט"ו). אומנם בספר נשמת אברהם כתב בשם הרב נויבירט שהורים החוששים אין להכריחם ( סי' תכ"ז ס"ק ב' הערה 5 עמ' רכ"ט), עם כל זאת דעת הרב אלישיב היא שמוטלת חובה על ההורים להסכים לחיסונים, שכן החיסונים הפכו לשגרתיים וליעילים, וסירוב לחסן את הילדים על יסוד חששות בלתי מאומתים הוא נגד ההלכה.
(דברים תשעט)