אתגרי הכשרות בימינו – חלק ב'

התפתחות הטכנולוגיה ושינוי אורח החיים מעלים אתגרים לא קלים על סוגיית הכשרות בימינו. אם תוך כמה שנים הבשר שנאכל יהיה מתורבת ולא "בשרי", אם כבר הכלים בימינו כמעט שלא בולעים, אם יש כבר דרכים אחרות להמית חיות בצורה יותר קלה מאשר שחיטה ואם עם ישראל איננו חי כבר בין הגויים אלא במדינה ריבונית – יש שאלה גדולה מה יוותר מהלכות כשרות בתקופתנו. האם יש להן קיום מוצדק בעתיד הנראה לעין?

כדי לענות על כך יש לצלול לעומק הלכות הכשרות ולהבין את משמעותן. רק אם נבין את ההיגיון העומד מאחוריהן, את טעמי המצוות והתקנות, נוכל להסיק את הדרך הנכונה לקיומן בעידן המתקדם שלנו. אחרת, אנו יכולים ליפול לאחת משתי קיצוניות – או שנמשיך לקיימן בלא טעם ובלא הגיון ובלא שהן משרתות את תכליתן או שנוותר על כולן ונחמיץ את ההזדמנות האדירה שטמונה בהן.

הבה נתבונן אפוא בתורה. מה מדיני הכשרות מופיע בתורה ובאיזה הקשר?

מפתיע אולי לגלות שבניגוד לימינו, הכשרות איננה מוצגת בתורה כאחת מאבני היסוד של הברית עם א-לוהים. עובדה היא, שאברהם, אשר הציב את יסודות הברית עם א-לוהים, לא קיים הפרדה בין בשר לחלב ("ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם"; בראשית יח, ח). לדיני הכשרות במובנם הרחב (כלומר, הקפדה על איזה אוכל אדם יאכל) אין גם זכר בעשרת הדברות. לראשונה נשמע על האיסור לבשל גדי בחלב אמו רק בסוף פרשת משפטים, וגם שם בהקשר של עלייה לרגל ("ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך לא תבשל גדי בחלב אמו"; שמות כג, יט).

ללא ספק, המופע המרכזי והמשמעותי של דיני הכשרות הוא בספר ויקרא, פרשת אחרי מות. שם נכתבים באריכות מיני בעלי החיים הטמאים והטהורים – בחיה, בבהמה, בעוף, בדגים וברמשים. מה ההיגיון העומד מאחוריהם? מדוע שהאדם מישראל יאכל חיות מסוימות ויימנע מאחרות? כך התורה מנמקת זאת (ויקרא יא, מד-מה):

"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוהים והייתם קדושים כי קדוש אני".

הכשרות מחוברת ביסודה ל'תורת הקדושה' בעם ישראל. קדושה משמעה הבדלה, ייחוד עם ישראל משאר העמים, והנהגת נורמות שהופכות אותו קשור לא-לוהים. דיני החיות הטהורות והטמאות מבחינה זו קשורות בטבורן לרעיון המשכן, אשר השכין את השכינה בתוך מחנה ישראל. השכינה אינה מרוכזת במשכן לבדו, אלא בזכות המבנה המיוחד של מחנה ישראל מסביב למשכן, היא משפיעה על כלל המחנה ודורשת התנהגות ראויה ומקודשת, בכל תחומי החיים, כולל הגשמיים ביותר – ביחסים שבין המינים וגם באוכל שהאדם אוכל.

מסיבה זו קושרת התורה בדינים הללו בין המושגים טומאה וטהרה, הקשורים למרחב המקודש, ובין תחום האסור והמותר. חיה אסורה מכונה חיה טמאה וחיה מותרת מכונה טהורה. הקדושה פורצת אל כלל מרחבי החיים וקובעת את האסור והמותר.

הרמב"ם, כארכיטקט הגדול ביותר של ההלכה, ירד לעומקו של הרעיון הזה ולכן כלל את דיני מאכלות אסורות בספר הקדושה, לצד הלכות איסורי ביאה. הוא הבין שההתנהגות המינית וההתנהלות עם האוכל הן שמייחדות את החיים הישראליים ומרוממות אותם, והם שהופכים את קיומנו למקודש. זהו צמצום שנועד להרחיב. אנו לא מתמסרים לכל מה שקיים בטבע אלא בוררים אותו ומגבילים את מה שאנו לוקחים ממנו. כך הפעולות הגשמיות ביותר שלנו מקבלות ערך מוסף.

זהו השורש היסודי ביותר של הלכות כשרות, ולכן יש לשאול בכנות: האם גם כשנתקדם לעידן טכנולוגי, בו נוכל לייצר בשר מתורבת במעבדה, נרצה לוותר על הרעיון הזה? האם ראוי שנרשה לעצמנו לאכול את כל מה שמוגש לנו?

לדעתי ראוי שנהרהר בשאלה זו. גם אם מבחינת ההלכה הפורמלית, בשר שמגודל במעבדה אינו מזוהה באופן ישיר עם המקור שלו – האם אנו רוצים לוותר על הרעיון של קדושת המאכלות? זהו עניין להגות בו.

(משפטים תשפ"ג)