הרב שי פירוןר' לייבל'ה אייגר
"חמש שנים למד אבי תורה באהבה גדולה עם חברו, רבי לֵייבָּלֶה איגֶר, מי שהפך לימים לרבי נודע. יחד התלקחה האש בלבם ללכת בדרכי החסידות ולדבוק בתלמידי הבעל שם טוב.
באותם הימים היו נרדפים על ידי בני משפחותיהם, כי הפקירו את עצמם, וכל זמנם הוקדש לתורה ולתפילה.
אביה של אמי, הפרנס העשיר רבי אפרים אריה הימֶלְפַרְב וכל בני משפחתו הפצירו באבי לעזוב את דרכי החסידות או שייפרד מאשתו. כשבא אבי לפני רבו, רבי יצחק מווּרְקי, אמר לו הרבי כי אין להתיר לחסידות להרוס שלום בית שבין איש ואשתו, ולפיכך ראוי לאבי שיעזוב את דרכי החסידות.
אחר זמן, כשראה שלבו של אבי עודו בוער להצטרף אל עדת חסידיו, אמר לו הרבי: "רואה אני, כי ככל שרבות הן המניעות המפריעות, כך גוברת ומתעוררת יותר התשוקה מן השמים" (מפי הרה"ח ר' יוסף לווינשטיין).
האם הרבי מוורקי התכוון לוותר על החסידים החדשים? מה הגבול בין בחירה בדרך ייחודית בעבודת ה' לבין רצון המשפחה? מה יאמר רב לתלמיד המעוניין לצאת ללימודים בישיבה גבוהה נגד רצונה של משפחתו?! הסיפור מדגיש שההצטרפות לחסידות הופכת לרלוונטית רק כשהיא הופכת להיות קיומית, תמצית חייך. לא אוסף "וורטים" וניגונים, אלא תשוקה, זהות. כבר פגשנו בר' לייבלה אייגר, נכדו של רבי עקיבא איגר, ומי שהפך ברבות הימים לתלמידם של הרבי מקוצ'ק ובעל 'מי השילוח'.
תשוקה לחיים חסידיים משנה באופן דרמטי את היחס למושגי יסוד בחיים היהודיים כמו היחס לתפילה- התפילה אינה כדרך לבקשת צרכים, לרפואת חולים, לגאולת ישראל, אלא התפילה כשיחה, כמפגש בין אדם לבוראו. אין בתפילה הבטחה שתפעל מיד.
את הפרשה פותח הפסוק: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר". פירושו של רש"י מדגיש את המטרה הקלאסית של התפילה: "אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם". רבי לייבל'ה מבאר בדרך אחרת, המסבירה את דרכו לחסידות:
"מה שמרע"ה מספר לנו כל ענין התפילות והתחנונים שעשה, ומהנראה שלא הועיל בתפילתו, כנאמר לו: "רב לך אל תוסף דבר". ואחרי זה נאמר בפרשה זו: "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו", שלכאורה הוא רחוק מהדעת, כי אחרי שמרע"ה לא הועיל בתפילתו, ומה נועיל אנחנו דלי מעשים? אכן יש לומר באמת מזה עצמו נוכל לראות שהתפילה פועלת לעולם, ואל יתייאש אדם בעצמו בשום פנים". המשמעות פשוטה. ערכה של התפילה הוא התפילה. שכרה?! תוצאותיה?! אל לנו למדוד אותם בכלים רגילים. הכל פועל, הכל מותיר רושם. ההתלהבות צריכה להיות מהתפילה עצמה, ולא מתוצאותיה המצופות. פעם, אולי, נגלה מה היו תוצאותיה של התפילה.
בשם הבעש"ט מספרים: "בביתו של מלך אחד היה איש שידע לנגן בכינור לפני המלך בכישרון רב. ניגון אחד מניגוניו אהוב היה מאוד על המלך, והיה מצווה על האיש שינגנו לפניו כמה פעמים ביום. לימים, ניטל החשק מן המנגן לנגן את הניגון. כדי להכניס התעוררות וחשק בלב המנגן היה קורא המלך בכל יום לאדם שלא שמע את הניגון מעולם. כך נכנסה התלהבות בלב המנגן. לימים ראה המלך כי טרחה יתרה היא להזמין בכל פעם אורח. לכן ציווה לנקר את עיניו של המנגן .בכל פעם שרצה לשמוע את הניגון אמר: "הנה כאן איש חדש, שלא שמע את נגינתך מעולם"
לפעמים כדאי להיות עיוורים. לא לחפש תוצאות מידיות. כך תהפוך התפילה למלאת תשוקה והתחדשות.
(ואתחנן תשסז)
