כאשר ימשש העור

הרשתית היא שכבת תאים דקה באחורי גלגל העין. זהו החלק בעין שממיר אור לאותות עצביים. מידע זה מועבר אל המוח דרך עצב הראייה. הרשתית ממלאת תפקיד ביצירת התפיסה החזותית. הרשתית הינה הרקמה החשובה ביותר בעין האנושית, כל הפרעה בתפקוד הרשתית עלולה לגרום למחלה ולפגיעה בראייה. כיצד מתייחסת ההלכה היהודית לסכנת העיוורון?

בתוך דברי התוכחה נאמר: "יככה ד' בשגעון ובעורון…והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך…" (דברים כ"ח כ"ט ול'). תיאור זה פורש על ידי החזקוני באופן הבא "כאשר ימשש העור באפלה, כי הוא ירא מאוד, שהרי כשהוא במקום שיש אורה אחרים רואים ומצילין אותו מן הפחתים ומן הבורות" (חזקוני שם). עוור נעזר בכוח הראייה של הסובבים אותו, כאשר אפלה שוררת מצבו אבוד לגמרי.
באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור, "מאור עיניים" (חגיגה דף ה' ע"ב), "מפתחא" – 'פתוח עיניים' (ירושלמי שבת פ' א' הל' א'), "סגי נהור" – 'רב אור'. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור. מושגים אלו, ובעיקר "סגי נהור", 'רב אור' הפכו לדוגמא ומשל בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה.
יחס היהדות לעיוור, היה מאז ומעולם יחס של רחמים, חסד ועזרה. חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב), וזאת במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו "ארבעה חשובים כמתים – ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמים" (תוספות נדרים דף ס"ד ע"ב). ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה, "הסומא או הפסח, או הגדם, או החושש א בראשו, או בעינו, או בידו או ברגלו וכיוצא בהן הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו או בממכרו ומתנותיו" (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"ח הלכה א'). דברים אלו פשוטים עד שאין צריך לביאור כלל: "הסומא וכו' …זה פשוט אין צריך ביאור …" (מגיד משנה, הלכ' זכיה ומתנה פרק ח' הלכה א'). בתקופה מאוחרת יותר הותקנו תקנות לשמירה על כבודו של העיוור. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השלחן", ר' יחיאל מיכל עפשטיין (המאה הי"ט), שאין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה שניזכר בה עיוורון, כדי שלא לביישו (אורח חיים, סי' קל"ח, סעי' ד').
בפרשת "קדושים" מונה התורה מספר איסורים זה לצד זה. "לא תעשק את רעך ולא תגזֹל לא תלין פעלת שכיר… לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל… לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול…" (ויקרא י"ט, י"ג – ט"ו). האיסור להכשיל עיוור מצוי בתוך הקשר של איסורים שהמכנה המשותף שלהם הוא הגנה על החלש, כגון: עיוור, חרש, שכיר, או רעך הנעשק. התורה ציוותה גם "ארור משגה עיוור בדרך" (דברים כ"ז י"ח). פסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו. עבירת 'לפני עור' מותנָה בכוונה להכשיל, ואף כוללת את האיסור לתת עצה רעה שאיש לא יבחין בה בעת נתינתה ("ויראת מאלוקיך").
דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה האם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש. שאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת, האם מניעת עיוורון מצדיקה דחיית השבת כדין פיקוח נפש? כמו כן ביחס להשתלת קרנית מהמת, האם השיקול שמצב העיוורון נחשב כמצב של פיקוח נפש רלוונטי להתרת האיסורים הקשורים בנתיחת מתים? הלכה ברורה היא, שמחלות עיניים נחשבות כמצב של פיקוח נפש: "החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה" (רמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה ד'). אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון כאשר לא קיימת מחלת עיניים חריפה. יש אומרים, שחשש עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עיניים (שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פ"ד), ויש מי שהוכיח על פי גדולי הראשונים שסכנה לאבדן הראיה אפילו של עין אחת דוחה איסור תורה, כמו פיקוח נפש מטעם "וחי בהם", ומצווה לנדב קרניות, כדי להשיב מאור עיניים של אדם מישראל. (הרב שלמה גורן מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18-19, ובתורת הרפואה עמ' 124).
(כי תבא תשעו)