זמן רבנו תם

"ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה).
"יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית א, יד).
הפסוקים המצוטטים כאן מפרקי בריאת העולם סותרים לכאורה האחד את השני. על פי הפסוק הראשון, קביעת היום והלילה נעשית בהתאם למצב האור לעומת החושך. אך על פי הפסוק השני, קביעת היום והלילה נעשית לפי המאורות בלבד – השמש והירח. הגדרות שונות אלו יוצרות בעיה בהגדרת הלילה. שכן אם נאמר שהלילה מוגדר על פי השמש בלבד, הרי שבידינו סימן ברור – ברגע שהשמש שוקעת זהו לילה. אך אם נטען שהלילה תלוי בחושך, באיזה רגע ניתן לומר שהחשיך כבר? והרי המעבר מן האור לחושך אינו חל בנקודה אחת?
חכמינו נתנו בחושך סימנים (בבלי שבת לה, ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה". הווה אומר: החושך מתחיל כשרואים שלשה כוכבים בינוניים, וזהו לילה ודאי. הזמן שבין השקיעה עד רגע זה קרוי "בין השמשות", והוא מוגדר כספק.
הסוגיה מתחילה להסתבך כאשר הגמרא נכנסת למדידות. ישנם שני מקורות סותרים המחשבים את זמן בין השמשות. מקור אחד בבבלי שבת (לד, ב) גורס: "שיעור בין השמשות… תלתא ריבעי מילא (=שלושת רבעי מיל)". לעומת זאת, הבבלי במסכת פסחים (צד, א) גורס: "משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין". כיצד מתיישבים הזמנים אלו עם אלו?
שתי גישות הועלו כדי לפתור סתירה זאת. רבנו תם מפרש שיש שתי שקיעות. השקיעה שאנו רואים היא השקיעה הראשונה, המרוחקת הילוך ארבע מילין מצאת הכוכבים. אך זמן בין השמשות מתחיל רק מן השקיעה השניה (עד אז זה יום גמור), אז החמה מצויה הרחק מתחת לאופק, וממנה ועד צאת הכוכבים שיעור הילוך של שלושת רבעי מיל. הגר"א, לעומתו, גורס שאין שתי שקיעות אלא שני צאת הכוכבים. לדבריו, שיעור ארבע מילין נאמר לגבי צאת הכוכבים המאוחר, ששם מחכים לראיית כל הכוכבים. אבל לגבי בין השמשות, מה שמגדיר את הלילה הוא שיעור שלושת רבעי מיל אחר השקיעה. ההבדל שבין הגישות עצום: לשיטת הגר"א הלילה נכנס כעשרים דקות לאחר השקיעה, ואילו לרבנו תם הלילה נכנס כשעה ורבע אחריה.
כמי נפסקה ההלכה? מלשון השולחן ערוך (אורח חיים רסא, א-ב) עולה שפסק כרבנו תם. אם כן, היה עלינו לנהוג כרבנו תם תמיד, הן בצאת שבת (לחומרה) והן בכניסת שבת (לקולא). אך האחרונים דחו זאת. לדבריהם, היות ששבת היא חמורה "בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א… וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה". אך במוצאי שבת, לעומת זאת, "נכון לכתחילה לצאת דעת ר"ת וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו" (ביאור הלכה שם). גם הרב עובדיה יוסף פסק כך (שו"ת יביע אומר ב, אורח חיים כא), ואכן למעשה רבים נוהגים היום להחמיר להוציא שבת כשיטת רבנו תם.
אך האם הדבר אכן מחייב? לענ"ד לא. הסיבה לכך היא שבהלכה מה שקובע את הזמנים הם התופעות הקוסמיות. השעון יכול להוות סימן להתרחשותן אך לעולם הוא לא יחליף אותן. ובענייננו, אם הלילה נקבע על פי שלושה כוכבים, הרי שסימן זה הוא שקובע את הלילה (וכן פסק השולחן ערוך באורח חיים רצג, ב), והוא שמוציא שבת גם אם טרם עבר זמן רבנו תם. כך הסביר את הדברים המנחת כהן (מובא בביאור הלכה), וכך סבר אף הרב שלום משאש (תבואות שמש, יורה דעה צב), שתקף בחריפות את המחמירים כשיטת רבנו תם:
"חרה לי על המתחסדים שמחמירים שלא להוציא את השבת עד ד' מילין אחר השקיעה, ותולים זאת בדברי ר"ת, והיא חומרא טפלה וטעות גמורה… אלא די כפי הדין בעשרים דקות אחר השקיעה שאז הוא זמן צאת הכוכבים".
מכאן המסקנה הבאה: מלבד מי שמנהג בידו, אין להחמיר כיום לענ"ד כשיטת רבנו תם. אולי מבחינה למדנית יש רגליים לשיטתו, אבל מבחינת המציאות בארץ ישראל לא. לכן, טוב מראה עיניים מכל שעון ולוח, וכאשר שלושה כוכבים קטנים נראים, הרי שיצאה שבת, תהא השעה כזאת או אחרת.
למאמר המלא: alonshabbat@gmail.com
(וישב תשע"ו)