בני לוי במדבר – ובזמננו – העוסקים בתורה

חשוב גם לזכור שכל אדם מישראל צריך לעסוק בתורה כפי יכולתו. החובה של כל יהודי ללמוד תורה היא מהמאפיינים החשובים של היהדות

הפתעה גדולה מחכה לנו במניין השבטים שהתפקדו במדבר סיני. הפרשה מסכמת: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן: 46,500, למטה שמעון: 59,300, למטה יהודה: 74,600, ואולם, כשמגיעים לשבט לוי, שנפקד בנפרד, מתברר שהוא היה קטן מכול השבטים במידה קיצונית, ומנה 22,000 איש בלבד. התמיהה על מספר מצומצם זה מתחזקת בהרבה לנוכח העובדה שכל השבטים נמנו מגיל 20 שנה ומעלה, ואילו בני לוי נמנו מגיל חודש ומעלה. לפי חישוב שערך הרמב"ן אילו נמנו בני לוי מבן עשרים ומעלה, כמו יתר השבטים, הם היו רק כ-7,000 בלבד. תמיהתנו מתעצמת ביתר שאת בזוכרינו שבני לוי לא מתו בהריגת החוטאים לאחר חטא העגל ולא במגיפה שפרצה בעם בעקבותיו.

ישנם שני הסברים מוכרים למספר המצומצם של בני לוי, המתבססים על מדרשי חז"ל: הרמב"ן מסביר שבני לוי לא נטלו חלק בשיעבוד במצרים. על שאר העם חלה ברכה מיוחדת: "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ", והייתה ילודה בשיעורים חריגים ועל-טבעיים. בני לוי, לדברי חז"ל, לא השתעבדו, ולכן לא קיבלו את ברכת הפריון. ר' חיים בן עטר תולה את מספרם המצומצם של בני לוי בכך שהם נהגו כעמרם אבי משה, ושילחו נשותיהם במצרים על מנת שלא ילדו לבהלה, ויראו ילדיהם מושלכים ליאור. כמו כן הוא טוען שהם התנהגו כיוסף הצדיק בשעתו, ונמנעו מלשמש מיטתם בשנות רעבון.

ברצוני להציע תשובה אחרת הקשורה בכך שבני לוי נועדו להיות אנשי קודש. כל השבטים נמנו מגיל עשרים, שהיה גיל היציאה לצבא, אולם בני לוי יועדו לצבא ה', ולצבא ה' נכנסים מגיל חודש, מעת שיצא התינוק מכלל נפל. בהיותם אנשי קודש, המקדישים את חייהם לעבודת ה', אמורים היו בני לוי להיות יחידה מובחרת אך מצומצמת. חיזוק לעיקרון זה מצאתי בדברים של הרב י"ד סולוביצ'יק מבריסק שהסביר את מספרם המצומצם של בני לוי בכך שהם היו פטורים מעבודה, ופרנסתם הוטלה על הציבור. היה נחוץ שהם יהיו מעטים, על מנת שלא תיפול על הציבור מעמסה כלכלית גדולה מדי (מובא אצל א"י גרינברג, 'עיטורי תורה').

בהיותי בחור בישיבה חרדית שמעתי שוב ושוב את ההשוואה של בני הישיבות בזמננו לשבט לוי, השוואה שמתבססת על דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יג) שכתב: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו… ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם…".

דברי הרמב"ם הללו הם נר לרגליו של ציבור גדל והולך של אנשים בדורנו, שבניגוד לשבט לוי דווקא זוכים לילודה ופריון שאין לו אח ורע בעולם המערבי. ברם, הרמב"ם לא התכוון לתנועה המונית, ולא לציבור גדול של בני לוי, אלא ליחידי סגולה המסתפקים במועט ומתמסרים בלב ונפש לעבודת ה'. דברים אלה מתבררים היטב בפסקיו בהם הוא מגנה בחריפות אדם "שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא" (הלכות ת"ת ג, י).

סוגיית בני לוי של זמננו, העוסקים בתורה ופורקים מעל צווארם עול צבא ועול פרנסה, עולה על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. מספרם בפרשתנו ודברי הרמב"ם בענייננו נותנים קריאת כיוון לקביעת כללים שיתמכו במספר לא מבוטל של אנשים שיקדישו עצמם לתורה ולעבודת ה', אך גם יגבילו זאת, וימנעו גידול חריג בהיקפו של ציבור עצום שפוטר עצמו מנשיאה בעול הכלכלי ובנטל הביטחוני.

במקביל לדברים אלה חשוב לזכור שכל אדם מישראל צריך לעסוק בתורה כפי יכולתו. החובה של כל יהודי ללמוד תורה היא מהמאפיינים החשובים של היהדות, ואף היא מודגשת בדברי הרמב"ם שכתב (שם, א, ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".

לקראת חג מתן תורה ראוי שעולם הישיבות יזכור את החובה לשאת בעול עם הציבור, וחשוב שהציבור הרחב יזכור את החובה לקבוע עיתים לתורה, ולעסוק בה תדיר. כל השונה הלכות מובטחים לו שני עולמות.

(במדבר תשפ"ג)