כל הפוסטים ביעקב נגלר

פרשת וירא מציבה את אברהם אבינו בתוך סדרה של מצבים שבהם נדמה שהערכים הבסיסיים ביותר שלו מתנגשים זה בזה. הוא

בין “לך לך מארצך”, אמונה ואי־וודאות, והאומץ לעזוב את המוכר כדי לגלות את הייעוד   פרשת לך לך היא הפרשה

פרשת נח מציבה במרכזה דמות שנדמית בתחילה כמעט מושלמת: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו” (בראשית ו׳, ט׳). ובכל זאת,

פרשת בראשית היא הפרשה שבה הכול מתחיל: העולם, האדם, המשפחה, החטא, הרצח, הקנאה וההתמודדות עם האחריות. אבל אולי דווקא משום

חג הסוכות הוא אולי החג הפרדוקסלי ביותר בלוח השנה היהודי. דווקא לאחר ימים של דין, חשבון נפש ותפילה, האדם מצטווה

בין זיכרון, אזהרה, והכוח ללמד את העם לראות את דרכו פרשת האזינו היא פרשה שאין דומה לה בכל התורה. היא

ראש השנה מכונה בתורה "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כ״ט, א׳), אך בלשון חז״ל הוא נעשה "יום הדין" ו"יום הזיכרון". לכאורה, שתי

פרשת ניצבים היא אולי אחת מהעמוקות בתורה כולה: האם הדרך חזרה אל הברית נתונה מעבר להישג יד, או שהיא קרובה,

אחרי שנות המדבר, אחרי המסע, אחרי ההכנות, העם עומד כבר על סף הארץ. אבל דווקא ברגע הזה, כשההישג נראה קרוב

בין מצוות קטנות, אחריות לזולת, והחובה שלא להסיט את המבט פרשת כי תצא היא מן הפרשות העשירות ביותר בתורה, ובה