כל הפוסטים באביעד הכהן

התורה מקדישה מקום רב לתיאור פטירתם של מנהיגי האומה. בעוד שלעתים קרובות, נסיבות לידתם וצמיחתם לוטות בערפל, לסוף חייהם ניתן

בעולמה של תורת ישראל חירות הביטוי – וגם חופש הנבואה – הם עקרונות יסוד. מי שלא יאמין, די לו שיסתובב

פרשת חוקת, כרוב הפרשיות שבספר במדבר, נעה כמטוטלת בין היאוש לתקווה, בין הכאב והשמחה, בין הצער לשירה. מרים מתה, ועמה

בהמולה התקשורתית הרועשת, בתוככי אותו רחש-בחש של המון פוליטיקאים ועסקנים, אנשי תקשורת ויחצ"נים, הולך לעתים לאיבוד קול חשוב. קול אמיץ,

פרשת קורח היא מן הפרשיות ה'נדרשות' ביותר בתורה. כל דרשן מתחיל, תולה עליה את יהבו, ונותן בה סימנים. ודומה שלא

מעמד הר סיני וקבלת התורה ניצבים במוקדו הרוחני-דתי של חג השבועות. סמיכות החג לתחילת ספר במדבר, שמאופיין בחלוקה ל"שבטים" שונים,

פרשת חוקת, כרוב הפרשיות שבספר במדבר, וכחיינו כאן ועכשיו, נעה כמטוטלת בין ייאוש לתקווה, בין כאב לשמחה, בין צער לשירה.

לכל ארץ יש מדבר שקדם לה. לכל חירות – דרך שהובילה אליה. קריאת אחד מחמשת חומשי התורה על שם המדבר,

פרשת השבוע, כמו גם ההפטרה שנסמכה לה, מבליטה תופעה המלווה את ההיסטוריה היהודית משחר ימיה ועד עתה. בני ישראל, עם

פרשת קורח הציתה את דמיונם של פרשני המקרא. במשך מאות שנים, הפכו בה והפכו בה, כל אחד לפי דרכו, ומצאו