כל הפוסטים במיכל טיקוצינסקי

שתי הפרשיות שלפנינו, תרומה ותצווה, שייכות לסדר קודשים. אמנם, אין בהן דיון על אופן ההקרבה, מקום המקדש, הכהונה וכל הנלווה

ימיו האחרונים של יעקב אבינו מנוצלים לפרידה מן העולם. הפרשיות נחלקות בין הפרידה מהשבטים כולם ובין הפרידה האישית מיוסף ומשפחתו

פעם אחר פעם מוצאים את עצמם בני יעקב נחשדים במעשים שלא ייעשו. בראשונה יוסף טופל עליהם אשמת ריגול באומרו להם

תמונתו של יעקב שנותר לבדו בלילה שלאחר המעבר בנחל יבוק, מעוררת את חז"ל לשאול מדוע עשה כך. על מה ולמה

פרשות תולדות ו-ויצא מתעדות שקרים מרובים ותככים הכרוכים בהם. החל מהזדהותו של יעקב כעשיו ונטילת הברכות שלו מידי יצחק, דרך

השוני שבין שני האחים יעקב ועשיו ניכר עוד בטרם נולדו. הביטוי הראשון לכך מתגלה תיכף בצאתם לאוויר העולם, ההבדל במראה

ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לא לחנם נסמכו,

הפרשה מספקת לנו הצצה נדירה אל הפער שבין תחושת האדם ביחס לעצמו, אישיותו וניקיון כפיו לבין נקודת המבט האלוקית האובייקטיבית,

שוויונאי הדוגל בשוויון מטאפיזי, יוצא מן ההנחה שכל בני האדם שווים. אבל שואל: שווים במה? מהי האנושיות? מהי אותה תכונה

הרגע שבו רואה יוסף את בנימין, הוא הרגע ששובר את לבו וגורם לו להתוודע, סוף סוף, אל אחיו. מפגש זה