כל הפוסטים ברונן לוביץ

הכלל הגדול בתורה, כפי שהגדיר רבי עקיבא את המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מוכר הוא ושחוק עד דק. אולם שלוש המילים

המנהג להתחפש בפורים אומץ כנראה בעקבות הקרנבלים האירופאים, אולם המסורת השכילה להטעין אותו בהסברים עמוקים ומעניינים. גם מבלי שניכנס להסברים

אילו יכולתי הייתי מתייצב לפני כיסא הכבוד ותובע את עלבונו של משה רבנו: פנחס ובנות צלפחד זכו לשכר טוב משמים

"לפחות את עשרת הדיברות אני מקיים", כך חושב מן הסתם כל שומר שבת מצוי. אולם ביטחון זה מתערער כשמגיעים לדיבר

תוך זמן קצרצר לאחר מכת בכורות החל המהלך: כל הבצק הלח, בתוך התרמילים היה מונח, ויהי בשלח, העם ברח והלך.

ראוי לזרות אור על מכת החושך, שכן מיקומה כמכה שלפני האחרונה מלמד שהייתה זו מכה קשה ביותר, והדבר מעורר תמיהה,

שנאה, נקמה, ג'נוסייד והאשמות חמורות נוספות מוטחות לא פעם במצווה על מחיית עמלק. ואכן, יש דרשנים שעלולים לנצל את שבת

פעמים רבות עלי לעזור לחתן הנרגש בטקס החופה באמירת המשפט המסובך "הרי את מקודשת לי" וכו'. אני מקפיד להימנע מלומר

"למי, למי יש יותר כבוד?” שאל דן אלמגור בשיר ששובץ במחזמר 'קזבלן'. אכן כבוד בסיסי הוא מצרך חיוני, על אף

האדם האחרון שהיינו מצפים שמשה יעניק לו כבוד הוא פרעה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי של התורה, השליט האנטישמי הראשון, שציווה