כל הפוסטים ברונן לוביץ

אילו יכולתי הייתי מתייצב לפני כיסא הכבוד ותובע את עלבונו של משה רבנו: פנחס ובנות צלפחד זכו לשכר טוב משמים

"לפחות את עשרת הדיברות אני מקיים", כך חושב מן הסתם כל שומר שבת מצוי. אולם ביטחון זה מתערער כשמגיעים לדיבר

תוך זמן קצרצר לאחר מכת בכורות החל המהלך: כל הבצק הלח, בתוך התרמילים היה מונח, ויהי בשלח, העם ברח והלך.

ראוי לזרות אור על מכת החושך, שכן מיקומה כמכה שלפני האחרונה מלמד שהייתה זו מכה קשה ביותר, והדבר מעורר תמיהה,

שנאה, נקמה, ג'נוסייד והאשמות חמורות נוספות מוטחות לא פעם במצווה על מחיית עמלק. ואכן, יש דרשנים שעלולים לנצל את שבת

פעמים רבות עלי לעזור לחתן הנרגש בטקס החופה באמירת המשפט המסובך "הרי את מקודשת לי" וכו'. אני מקפיד להימנע מלומר

"למי, למי יש יותר כבוד?” שאל דן אלמגור בשיר ששובץ במחזמר 'קזבלן'. אכן כבוד בסיסי הוא מצרך חיוני, על אף

האדם האחרון שהיינו מצפים שמשה יעניק לו כבוד הוא פרעה. פרעה הוא הרשע האולטימטיבי של התורה, השליט האנטישמי הראשון, שציווה

מאז ומעולם היתה ציפייה ממנהיגי ציבור שינהגו בניקיון כפיים, ומאז ומתמיד העם גילה חשדנות כלפי מנהיגיו. לפיכך מסר משה בפרשתנו