הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')הכלל הגדול בתורה, כפי שהגדיר רבי עקיבא את המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מוכר הוא ושחוק עד דק. אולם שלוש המילים המכילות ציווי זה מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה של האהבה עליה מדובר בפרשה ומה מהותה? שנית, אהבה היא לכאורה רגש, וכיצד ניתן לצוות על רגשות, וכי האדם שולט ברגשותיו? שלישית, איך אפשר לדרוש מן האדם שיאהב את זולתו כפי שהוא אוהב את עצמו?
התשובה לכל השאלות הללו נעוצה ביסוד מרכזי איתן בתורת ישראל, לפיו העיקר הוא במעשים. כאשר הגיע אותו נוכרי מפורסם לפני הלל, וביקש ממנו: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", הלל גיירו, ואמר לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" (שבת ל, ב). הלל הבין שאותו נוכרי רוצה לדעת מהו העיקרון הבסיסי המכונן של היהדות, מהי הרגל האחת שעליה עומדות כל מצוות התורה (כלי יקר והמהרש"א). עיקרון זה היה, בעיני הלל, היישום המעשי של רעיונות התורה ומצוותיה. הלל גיירו, מתוך הבנה שאם הנוכרי יהיה מוכן לאמץ את דרך החיים התורנית שמחייבת ליישם את האמונות, הרעיונות ועקרונות המוסר המופשטים בחיי המעשה, בוודאי הוא יהיה ראוי להסתופף בצל כנפי השכינה.
מתוך ההיסטוריה ארוכת השנים אנו יודעים לגבות את דבריו של הלל ולהראות שאצל בני עמים ודתות אחרות קורה לא פעם שרוממות האהבה בגרונם וחרב פיפיות בידם. הן עשויות להכריז: "אהבו את אויבכם והתפללו בעד רודפיכם", אך בחיי המעשה יבצעו את ההיפך מזה.
הלל ענה לנו על רגל האחת על שלוש שאלותינו. שאלנו: "מה זאת, מה זאת אהבה?" במילותיו של ח"נ ביאליק, והלל עונה: אכפתיות כלפי האחר הבאה לידי ביטוי במעשים, זוהי, זוהי אהבה. שאלנו: כיצד ניתן לצוות על רגשות, והלל מסביר לנו שהמצווה "ואהבת" לא מצווה על רגשות, אלא על מעשים. שאלנו: איך אפשר לדרוש מאדם לאהוב את האחר כשם שהוא אוהב את עצמו, והלל עונה שבכך שאינך עושה לחברך את ששנוא עליך, אתה מתנהג כלפיו כפי שאתה מתנהג כלפי עצמך. לא בשמים היא שימנע אדם מחברו כל נזק, כל לזות שפתיים, כל פגיעה נפשית ורגשית וכל תחושה רעה, כפי שהוא טורח למנוע כל אלה מעצמו.
אכן, כשהלל דיבר על מניעת הרע מהאחר, ולא דיבר על עשיית טוב עמו, הוא הצביע על רף מינימלי של אהבה. רף זה התאים בוודאי לאותו נוכרי שעדיין עמד מחוץ לשערי היהדות. שאיפת בני עקיבא ותלמידי רבי עקיבא היא שהאהבה תבוא לידי ביטוי באופן פרו-אקטיבי, ותתורגם לשפה חיובית, לפיה: מה שאהוב עליך – עשה לחברך. מסורת המוסר היהודית מדברת על כך שמהותה של אהבה היא נתינה. האוהב אמור להיות רגיש לצרכיו של מושא האהבה, ולרצות לתת ולהעניק לו מכל המיטב והמירב שבאפשרותו לתת לו.
אחד ממורי החסידות, ר' משה לייב מסאסוב, סיפר שלמד רעיון זה מגוי שיכור שהתגולל עם חברו על הרצפה בכניסה לבית מרזח. הוא שמע אותו אומר לחבר: "אני מאוד אוהב אותך, חברי הטוב", והחבר השיב לו: "איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה אפילו לא יודע מה אני צריך ומה חסר לי"… אמר רבי משה ליב: נכנס יין ויצא סוד האהבה: עיקרה של אהבה הוא לדעת מה חסר לאחר, ולעשות הכל כדי לתת לו את שחסר ואף יותר.
בסגירת מעגל מעניינת, החכם התנאי, הלל, לימד את הנוכרי מהו הרף הבסיסי של האהבה, והרבי החסידי מסאסוב למד מהנוכרי מהו הרף הגבוה שלה. בסגירת מעגל נוספת אנו חוזרים להלל, שלימד אותנו שהנתינה לאחר חייבת להיות מותאמת לצרכיו האישיים, וכי יש לגזור אותה לפי מידותיו ולא לפי מידותינו. לפיכך פסק הלל שאם אדם אמיד ירד מנכסיו, יש לפסוק לו כצדקה "אפילו סוס לרכב עליו, אפילו עבד לרוץ לפניו" (כתובות ס"ז). בשיטתו של הלל כל אדם צריך לתת כפי יכולתו ולקבל כפי צרכיו. אין זה מובן מאליו, שכן בזמננו קורה פעמים רבות שאדם מקבל לפי צרחותיו, ולא לפי צרכיו.
על ההיבט המעשי של המצווה "ואהבת" עמד הרמב"ם כשמסר פירוט מעשי וקונקרטי של פעולות המתחייבות ממצוות האהבה, וכתב: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה… ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור… הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך…" (הלכות אבל יד, א). בפירוט זה ניתן לראות שהאהבה באה לידי ביטוי במיוחד בעתות מצוקה ובעמידה אל מול המוות.
ימי הקורונה מעמידים את עם ישראל, כמו גם עמים אחרים, במבחן האהבה. הם דורשים עשייה חריגה ויוצאת דופן של ילדים כלפי הורים, של צעירים כלפי זקנים, של בריאים כלפי חולים ושל אנשים מבודדים אל מול מתאבלים. אין זה מקרה שבדיוק בפרשתנו, המעלה על נס את מצוות האהבה, מופיעות גם הדרישות, שעומדות לנגד עיננו בימי הקורונה ביחס להורים: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ביחס לזקנים: "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". פתיחת פרשותינו, "אחרי מות", מאזכרת את העמידה מול אובדן קרובים מדרגה ראשונה, המחייבת הזדהות ונתינה של כל עם ישראל: "וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ".
החברה האזרחית בישראל גילתה בימים אלה תעצומות נפש, אכפתיות, דאגה וערבות הדדית בהן באה לידי יישום מעשי תורת האהבה על רגל אחת. כל שנדרש מאתנו הוא להתמיד ביישום אהבת הרֵעַ גם בעתות שגרה.
(אחרי מות תשפ)
