כל המאמרים במדור זווית אישית

התבוננתי ביומן לראות מה התאריך בו העלון יופץ והדברים יתפרסמו. כשראיתי יום ו', י"ח סיון, החמישי ביוני, החלו קולות ומראות שונים להישמע באוזני ולחלוף מול

לא בכדי הזהירו אותנו חכמי ישראל לאורך הדורות מפי כוחו העוצמתי של הדיבור. מהתנ"ך, דרך התלמוד, המדרשים, פסקי ההלכה וספרי המוסר, חזרו ושנו ושילשו חכמינו

כאילו לא עברו 3500 שנה מאז שאל משה את בני גד ובני ראובן את השאלה הקשה – 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה ?', ואותה

לפני מותו מבקש משה מהקב"ה למנות לו יורש וממשיך דרך להנהיג את העם: " יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". הביטוי הזה

כוח הראיה וכוח הדיבור אינם רק שני הכוחות המרכזיים בפרשה, אלא הם גם שני הכוחות המרכזיים בחיינו. העין רואה, הפה מדבר, המקלדת סובלת הכל, ומעטה

יותר מכל הטילים הקונבנציונאליים, ויותר מכל מאגרי הנשק המתוחכמים למיניהם המפוזרים ברחבי העולם – ישנו כוח עצום אחד המהווה איום אסטרטגי וסכנה לאנושות ולחברה כולה

אבי רט את פרשת 'שלח' קראתי פעמיים בשבת כ"א סיון תשמ"ב- יוני 1982. פעם אחת בבוקר, כשהתאספנו בין הטנקים, אי שם בלבנון, חבורה שכולה, פצועה,

יש עוצמה למילים שנכתבות בזמן אמת ומבטאות את סערת הלב וגודש הרגשות. גם חמישים שנה לא יצליחו להקהות את עוצמתן של המילים, שביטאו את משק

על מפתנה של ארץ ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, מתנהל ויכוח מר ונוקב על אופיו של המזרח התיכון החדש המתהווה, ועל דמותה של המדינה