כל הפוסטים בפרופסור אבי שגיא

פרק מ' בפרק הקודם ניתחנו את עמדת בעלי התוספות שהניחו כי למניע "לשם שמיים" יש חשיבות בהליך הגיור. הלל ורב

פרק ל"ט התלמוד (יבמות כד, ע"ב) קובע כי לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. בעלי התוספות מקשים:

פרק ל"ז כפי שראינו בפרק הקודם, לפי שיטת הרמב"ם, בית הדין מקבל גרים רק אם המניע שלהם לגיור הוא דתי

פרק ל"ו הנחת היסוד של הרמב"ם היא שבית הדין חייב לבדוק את מניעי המתגייר. המקורות התלמודיים העוסקים במניעי המתגייר מתייחסים

  פרק ל"ד בניגוד למסורת העתיקה, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים לתוקף הגיור, מצויה בספרות התנאית עמדה שלפיה מניעי המתגייר

החידוש ההלכתי, שבמסגרתו מניעי המתגייר נעשו יסוד חשוב בגיור, חייב הסדרה מוסדית של הגיור פרק ל"ג בפרק הקודם ראינו את

פרק ל"א   המעתק אל המניע הוא רב חשיבות. עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים מאז ומעולם, מתמודד עם שאלת העקרון המנחה

רצון הגר מניע את הליך הגיור, אבל אין ביקורת על סוג הרצון, ואין בחינה של סוג המניע שמפעיל את רצון

זיהויו של גר כיהודי על ידי ההלכה, אינו מפקיע את חירותו של גר קטן. זהותו היהודית תוכרע על ידי שאלת

גר קטן שבגר ומוחה יכול לסגת מיהדותו אבל הוא חוזר למעמד ביניים ייחודי – גר תושב פרק כ"ו בפרקים קודמים