מניעי המתגייר בתקופת הראשונים

פרק ל"ט

התלמוד (יבמות כד, ע"ב) קובע כי לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. בעלי התוספות מקשים: "אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף". שאלה זו מלמדת שיש מסורות שונות ביחס לקבלת גרים. אבל, עמדה זו אינה הולמת את עמדתם העקרונית של בעלי התוספות היוצרים אחדות בין המקורות השונים. לפיכך הם כותבים:

"וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) 'ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים' וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) 'דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד'".

הנחת המוצא של בעלי התוספות היא שלא מקבלים גרים שמניעיהם זרים. למרות זאת, התגיירו נוכרים, אלא ש"מעצמן נתגיירו". לפי עמדה זו יש שתי מערכות גיור: מוסדי ולא מוסדי. גיור מוסדי נעשה על ידי בית דין רשמי. גיור עצמי נעשה על ידי הגרים עצמם. גיור ללא בית דין אינו תקף, לפיכך יש להניח כי גרים אלה התגיירו לא על ידי בית הדין הרשמי, שלא קיבלו גרים מסוג זה, אלא הם התגיירו על ידי שלשה הדיוטות. למרות האמור הם גרים, שכן, בית דין אינו מכונן את הגיור, הוא רק עד להתרחשותו.

התוספות, בדומה לרמב"ם, מניחים שיש בהלכה שני סוגי נורמות: אידיאליות וריאליות. מבחינה אידאלית רצוי שאדם יתגייר לפני בית דין מוסדי. אבל ההלכה מכירה בגיור גם בפני בית דין לא מוסדי. שכן, אי אפשר לשלול את תוקף הגיור על ידי שלילת בית דין, שכן הגיור מונע על ידי המתגייר.

עמדה אחרת בתוספות מבוססת על הדעה, שלפיה גרים שהתגיירו שלא בפני בית דין מוסדי הם "גרים גרורים". גרים גרורים נבדלים מגרי אמת, שכן מדובר בגרים שהתגיירו מחמת היראה. כך שנינו במדרש:

"וכן הגבעונים שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו קבלתי אותם ועל שביקש שאול להזדקק להם והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם שנאמר (שמואל ב' כא) 'ויהי רעב בימי דוד' וגו'" (במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה).

ההבחנה בין גרי אמת לבין גרים גרורים אינה פורמלית גרידא. היא מלמדת על כך שלגרים המתגיירים מחמת יראה ופחד מוקנה מעמד ייחודי. הם אמנם גרים, אבל מסתבר שהתוספות וראשונים אחרים סברו שיש לנהוג כלפיהם בריחוק מסוים. רבנו מנחם המאירי, המשקף הן את מסורת הרמב"ם והן את מסורת חכמי התוספות, כותב:

"ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם על ידי בית דין הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בית דין הגדול מחזיקין אותם בגרים מ"מ אלא שלא היו מקרבין אותם כל כך עד שיהו רואים מה סופם. ועל אלו אמרו 'קשין גרים לישראל כספחת' ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבית דין הגדול אלא אחר דקדוק גדול ובירור הכוונה" (בית הבחירה עבודה זרה, ג ע"ב).

אפשר להניח שהעמדה הראשונה מניחה שגיור על ידי הדיוטות תקף לחלוטין. לעומת זאת, לפי העמדה השנייה גיור עצמי מחולל גיור, אבל מבחינה חברתית יחס הקולקטיב אליו הוא חשדני. חשד זה יוביל, מן הסתם, לריחוק, אבל לא עד כדי הוצאתם מהקולקטיב. לפי העמדה הראשונה, רצוי שמניעי הגיור יהיו לשם שמיים, אבל זו אינה דרישה הלכתית הכרחית. לפי העמדה השנייה, גם אם המניעים לא קובעים את תקפות הגיור, הם רלוונטיים לבחינת מעמדו של הגר בקהילה.

העובדה שמניעי הגיור אינם רלוונטיים לתקפות הגיור עולה מהניתוח שמציע התוספות לשני סיפורים תלמודיים: מעשה הלל ומעשה רבי חייא. לפי התוספות בשני המקרים המגיירים היו משוכנעים שבעתיד עמדתם הדתית של הדתית תהיה כנה – 'לשם שמיים'. ברם, מופע עתידי זה הוא השערה בלבד, והגיור אינו עומד על חוט השערה של תיקוף השערה זו. שכן, התוספות אינם מכירים בגיור מותנה. כפי שראינו במאמרים הקודמים, גם קטן שגויר קשה להפקיע את גיורו, קל וחומר בגרים בגירים. ההשתייכות לעם היהודי אינה ארעית: נוכרי שהתגייר – הוא יהודי. שינוי סטאטוס הוא חד- כווני. הפירוש המוצע על ידי התוספות מתכתב עם עמדתם המחייבת בדיקת מניעי המתגייר. לפיכך הם מבקשים להכניס את המקרים הבעייתיים תחת מטריית מניעי המתגייר הנכונים. אבל הם הבינו שפירוש זה אינו יכול לעקור את ההלכה ממקומה: אין יהדות למחצה או יהדות מותנית.

(פסח תשפ"ג)