הנביא מלאכי מסיים את נבואתו בפסוק המתאר את בואו של אליהו הנביא לעתיד לבוא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. משימתו של אליהו היא איחוי המתחים המשפחתיים, יצירת גשר בין-דורי. באמצעותו של גשר זה יוכלו כל ישראל לשוב לדרך המלך, מלכו של עולם, הבנים והאבות, ולקדם את האנושות כולה ליעד הנכסף של הגאולה.
ר' יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, הגרי"ז, בנו של ר' חיים מבריסק (דודו של הרב סולובייצי'ק) הציע הארה חשובה ביותר בעקבות דבריו של הנביא. מאחר שמלאכי היה הנביא האחרון שנבואתו מתועדת (ראה יומא ט,ב), הרי שהיה צריך להורות לישראל את הדרך בה ילכו בעת שמסתלקת רוח הקודש מהאומה. לכן, מזהיר הנביא, רגע לפני סיום נבואתו (מלאכי ג,כב): "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". שכן, בעת הסתלקות רוח הנבואה אין לנו שיור, רק התורה הזאת. אולם, לעת התחייה המחודשת של האומה, תופיע רוח נבואית חדשה, שמייצגה יהיה אליהו הנביא. לכן, מסיים הנביא בהודעה (שם כג-כד):
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
בהודעה זו מודיע מלאכי שאין לסמוך עוד על נביאים, למעט אליהו הנביא שיתגלה במהרה בימינו. הראיה על שליחותו של אליהו תהיה יכולתו לאחות את הדורות השונים בעם. כאן יש להעיר שאולי הדורות המדוברים אינם בהכרח מתקופות שונות. שמא ניתן לומר שאליהו מחבר בין קבוצות אוכלוסיה המבטאות השקפות עולם שונות, ואורחות חיים ממינים שונים, השייכים לדורות עבר ולדורות עתיד. ההכרה בחשיבותם של כל הדורות, והיכולת להטמיע בקרב העם את הנחיצות של אחדות השורות חרף המתחים הפנימיים הטבעיים – היא היא משימתו של אליהו הנביא.
אולם, צריך להבין למה דווקא אליהו הנביא, מכל הנביאים הרבים שזכו בהם ישראל, הוא מבשר הגאולה? וביתד חדות, מדוע בשורת הגאולה היא דווקא השבת רוח האבות על הבנים ולב הבנים על אבותם, ולא הקירבה אל הקב"ה, התשובה במובנה הרגיל והפשוט?
נדמה שיש בבואו של אליהו הנביא אמירה אירונית חריפה, המגלה טפח מהנתבע מעם ישראל בדור הגאולה.
אליהו הנביא מתגלה בספר מלכים כקנאי, הלוחם את מלחמת ה' ללא פשרות וסייגים. קנאותו לדבר ה' כה גדולה, עד כדי כך שהוא איננו מוכן לסבול בינוניות או רב-גוניות בעבודת ה'. כאשר הקב"ה נוזף בו (אם כי במרומז) על התנתקותו הגוברת והולכת מעם ישראל, בדור הפורענות של אחאב, מסרב אליהו למתן את דרישותיו ואת השקפתו הנוקשה, ודבק בעמדותיו הבלתי מתפשרות.
בפעם הראשונה שמתגלה אליו הקב"ה בהר חורב, מבטא אליהו את תחושותיו העמוקות (מלכים א יט,ט-י):
"וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
אולם, רומז לו הקב"ה שדרך זו, של ייאוש מעם ה', אינה מקובלת לפניו (שם יא-יג; ראה רלב"ג, ובעיקר מלבי"ם על אתר):
וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ".
במענה לשאלתו השניה של הקב"ה עונה אליהו במפתיע (שם יד):
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
מילה במילה למול דבריו הקודמים. כלומר, על אף התוכחה הא-להית על התנהלותו של אליהו, והבקשה השמיימית שימתן את דרכיו, ויבין שבשורת ה' אינה ניתנת בכח ובחריפות, כי אם בנועם, ובהדרכה מאוזנת – אליהו מסרב להתפשר. הוא נותר איתן בדעתו, שאין לקבל שום סטייה מדרך ה' בהתחשבות. כולם, כלל ישראל, חייבים ללכת בעקביות וביושר מוחלט, ולא – שם ה' מתחלל, וקנאת אליהו עולה על גדותיה.
על אף מפגן הלויאליות המרשים הזה מצידו של אליהו, הקב"ה מגיב בחומרה (שם, טו-טז):
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".
במלים פשוטות – הדחה! הנביא הנאמן והמסור, שקנאת ה' היא תמצית חייו, מתבקש לפנות את מקומו לטובת דמות פרגמאטית ממנו, המסוגלת להכיל בקרבה אהבה ואהדה גם לחלקים מעם ישראל שאינם דבקים ברוח ובתורת ה' בכל מאודם. אלישע מקבל כתב מינוי, כאשר משימתו הראשונה היא למצוא מכנה משותף רחב יותר, כזה שיוכל לאגד תחתיו רבים רבים מעם ישראל, גם כאלה שנדחו בעבר מכח ידו התקיפה של אליהו הנביא.
אולם, על אף שאליהו הנביא מודח מתפקידו, שליחותו ההסטורית טרם הסתיימה. ולכן, בהפטרת שבת הגדול אנו נתקלים שוב, כאמור, באליהו הנביא. אך שלא כבעבר, מקדם כעת אליהו אג'נדה שונה בתכלית: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". האם זהו אליהו שאותו הכרנו בעבר? אליהו שלא היה מסוגל לסבול כיוונים חריגים בעם ישראל,שדרכו הרוחנית היתה ישרה כסרגל, ושלא מצא מקום לשום דרך אחרת? כל הנראה עבר אליהו הנביא תפנית רעיונית, שהכתיבה סדר יום חדש לנביאנו הנערץ.
המתבונן בהפטרת שבת הגדול ימצא שיש בה תביעה רוחנית גדולה מישראל, תביעה לתשובה, בעיקר על רקע צביעות וחוסר מוכנות לדאוג לרווחתם של המגזרים החלשים בעם ישראל. הקב"ה אף קובע בתחילת ההפטרה (פס' ז): "לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת". הקב"ה תובע תשובה, אך מבטיח תשובה משלו. ומהי תשובתו? רוחו של אליהו, המגונן כעת על ישראל, ומחנך אותם לראות מעבר לסממנים החיצוניים, ולדבוק במשמעות הרוחנית העמוקה של עם ישראל כישות בעלת מעמד איתן לנוכח פני ה'.
אליהו הנביא הוא המבשר הגדול של הגאולה, כי הוא מגלה לנו שיש עם מי לעבוד, יש בעם ישראל כיוונים שונים, אמנם, אך ניתן לאגדם למען מטרות רוחניות נעלות, אם יש רצון טוב ונכונות לקבל את כלל ישראל באשר הם. זה לא אומר שצריך לוותר על החינוך של האומה, ובוודאי שאין כאן אמירה שמקבלת פשרנות הלכתית ורעיונית כדרך חיים, אך יכולת לקבל את הזולת בלי לדקדק בציציותיו, בלי לבחון את כל ארחות חייו ומעמדו בזכוכית מגדלת – היא בשורת הגאולה ותנאי לה.
ההתאגדות של האומה סביב הבסיס האיתן הזה תוביל לשלמות ולישועה המיוחלת, ויקויים בנו ביתר שאת מאמר הנביא, שכבר החל הקב"ה בקיומו (מיכה ז,טו):"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
(צו תשסז)
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא
השארת תגובה