בפרשת ראה, משה ממשיך להכין את העם לקראת החיים בארץ ישראל. המילה "ראה" היא מילת המפתח בפרשה. היא מצריכה חזון לעתיד והבנה בדבר התביעות החדשות והנסיבות המשתנות שהוא מביא עמו. בין המצוות בפרשה מוזכרת מצוות השמיטה. הנושא של "שנת שמיטה" הוא רחוק ונראה כלא רלוונטי לכלל הציבור הישראלי. השמיטה מוזכרת בתורה בשלושה מקומות. בפרשת 'בהר', שם מוזכרות ארבעת המלאכות האסורות מן התורה בשנת השמיטה, זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, הדגש העיקרי מושם על כך שזו שנת שבתון (ויקרא כ"ה א'-ז). בפרשת משפטים, שם המצווה העיקרית, הפקרת היבול (שמות פר' כ"ג י"א). ובפרשתנו, שמיטת כספים (דברים ט"ו, א'-ג'). בפסוקים עצמם לא מבוארת בצורה מפורשת מטרתה של שמיטת כספים, אולם לאחר הציוויים נאמרת ברכה לעם ישראל, "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן", ומשמע שמטרת המצווה היא הדאגה לעניים. מצוות שמיטה מתמיהה בדרישותיה, אך שמיטת כספים מתמיהה עוד יותר, שכן, אדם נותן כספו אשר עמל בו בזיעת אפיו, נותנו בהלוואה, ואין יכול לדרוש החזרת ממונו. נראה כי שתי מגמות עיקריות מאפיינות אותה. האחת, מובלטת בספר ויקרא, לכונן את ההכרה בריבונות הא–ל. זו תמומש בשביתת האדם ממלאכתו. השנייה, סוציאלית, "ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעִת תשמטנה ונטשתה – ואכלו אביֹני עמך" (שמות כ"ג י'- י"א). השמיטה נועדה לאפשר לעניים לאכול מן הפירות, ומסירה לשנה אחת את המחיצות שבין עשירים לעניים. כך כותב הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' שהשמיטה באה לשם "חמלה וחנינה על כל בני אדם" (ח"ג פר' ל"ט). הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל ביאר, שמטרת השמיטה איננה רק לתת צדקה לעניים (גם לפי הפן החברתי), אלא שלבעל הבית לא תהיה תחושת בעלות, ולעני לא תהיה תחושת מסכנות של אדם הנזקק לצדקה. בשמיטה, הכל מופקר והעני נוטל משל הקב"ה ולא משל בעל הבית. לכן התורה אסרה לזרוע ולזמור, על אף שיהיה פחות יבול, ובלבד שהעני יוכל לקחת בצורה מכובדת – לקחת מהיבול של הקב"ה ולא מהיבול של בשר ודם.
התורה אוסרת להימנע מלהלוות כסף לעני, בעקבות החשש מפני השמטת החוב. מהו פשר התביעה של התורה להלוות לקראת השמיטה בידיעה שהחוב יבוטל? רבי אליעזר ממיץ, בעל ה'יראים', התלבט בשאלה זו, לדבריו, מצוות השמיטה אינה מחילה, אלא ציווה הקב"ה שישמיט, פירוש, יניח, ולא יתבענו עוד… דכתיב 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', פירוש, תניח. הלכך, הלוואה לעולם מוטלת על הלווה, שלא יעכב על זה חובו לעולם בתיבת אוצרו, ואם עשה כן, הוה ליה לוה רשע" (מהדורה ישנה, סי' רע"ח).
השמיטה אינה אירוע חד פעמי, אלא מחזור ודרך חיים. ערבות הדדית ועשייה קהילתית חברתית מקומית. יצירת מסדרון אקולוגי להבראת הסביבה הטבעית. מהלך רוחני מעשי עמוק שהוא מחנה ומכנה משותף לכל סוגי האנשים.
המערכת הכלכלית המודרנית השתנתה, מרן הרב קוק מסביר שהשמיטה פותחת פתח לחזון, מצוות השמיטה, ההלוואה, ושמיטת הכספים מחזירים איזון למערכת הכלכלית של ארץ ישראל. והרי הצורה השורשית והראשונית ביותר של צדק חברתי, ושל חלוקת ההון באופן יותר שוויוני. בשנת השמיטה, הרווחים שנצברו מלקיטת סחורה חקלאית חינם מוחזרים לחקלאים על מנת לסייע להם בשנה שאין בה סחורה בפירות האדמה. בדרך זו הנטל של השבתת המשק החקלאי והפקרת הקרקעות אינו נופל על החקלאים בלבד. מטבעו של עולם שרק מעט האנשים בידם להתעשר בעושר גדול ולקבוץ על יד, ומדרכו של עולם שהעשירים יעשירו יותר ככל שיעבור הזמן והעניים יענו יותר ככל שיעבור הזמן. ומשום כך צוותה תורה שאחת לשבע השנים ישמיטו את החובות כדי למעט מהונם של בעלי ההון, והונו של עולם יחולק באופן שוויוני יותר בין כל שכבות העם ובעל השררה התחדשות מודרנית של מצוות שמיטת כספים בכל הנוגע למשפחות השקועות בחובות עד צוואר. בנוגע למה שחייבים הלקוחות לבנק (משיכת יתר, הלוואות שעבר זמנן), דנו אחרונים האם מצוות השמיטה חלה על הבנק, בעניין זה מקובל להחשיב את הבנק כעסק השייך בשותפות לבעלי המניות והשליטה, כך שמצוות השמיטה חלה על אנשים אלו, ועליהם לכתוב פרוזבול כדי למנוע את מחיקת חובות הלקוחות (שו"ת מנחת יצחק ח"ג, סי' א', שו"ת יחווה דעת ח"ד, סי' ס"ד). לקחת הלוואות ולהיכנס לחובות באמונה שבעתיד חובותיהם יישמטו אין זו דרכה של תורה, אך משפחות שנקלעו למצוקה ושקועות בחובות, ועסקים קטנים הזקוקים לחמצן כלכלי כדי שיוכלו להמריא ולצמוח. בנוגע לשתי קבוצות אלה ניתן להציע מתווה מורכב ומתון של הגשמה מודרנית של מצוות שמיטת כספים, שאינו מבוסס על שמיטה – מלאה או חלקית – של החובות, אלא על תחליפים מאוזנים. אפשר להציע כי אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה, הן יקבלו את אחת משתי האפשרויות האלה (א) דחייה לשנה של תשלומי החובות (גרייס), באופן שיהפוך את שנת השמיטה לשנת מנוחה מהשבת החוב, שבמהלכה הן יוכלו להשקיע את הונן ואת מרצן בחילוץ עצמן ממעגל החובות. (ב) פריסת החובות על פי לוח תשלומים חדש ונוח יותר לפירעון חובותיהן, באופן שיאפשר להן לשלב בין תשלום החובות ובין פיתוח עסקיהן ועצמאותן הכלכלית (עיין מאמר דעה, ד"ר בני פורת, פורסם מקור ראשון).
(ראה תשפ"א)