פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הרבה קבוצות של בני אדם המתאגדים יחדיו יש בעולם. הגדרת חלקם כ"לְאוֹם" מתבססת בדרך כלל על כמה מאפיינים המשותפים לכולם: היסטוריה, תרבות, לשון, אורח חיים, לבוש, דת וכיוצא באלה.
לצד כל אלה, מתאפיין עם ישראל במרכיב נוסף המובלט במקרא פעם אחר פעם: קדושה. כך, בציווי ובייעוד שניתנו לו במעמד הר סיני: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), ולימים במצוות "קדושים תהיו!" (ויקרא יט, ב). וכך במקומות נוספים שבהם מופיעה הקדושה כאפיון קיים המחייב את העם להתנהגות מיוחדת: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים יד, ב, כא). ברם, מהו מקורה של קדושה זו, ומהי מהותה?
קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לפצח את ה"קדושה", על מרכיביה השונים, וספרים אין קץ נכתבו בעניינה. חלקם, על ידי תיאולוגים וסוציולוגים, הוגים ופילוסופים שביקשו להלביש את הקדושה במחלצות ותבניות 'מדעיות', כגון רודולף אוטו ואמיל דורקהיים; וחלקם, על ידי חכמי תורה ופילוסופים יהודיים, גדולי החסידות והמחשבה היהודית, שביקשו להעצים את הממד האמוני והחווייתי שבה.
פעמים הרבה, משייכים את ה'קדושה' למערכת היחסים שבין אדם ואלוקיו. שיוך זה מובן הן על רקע כינויו של הא-ל "קדוש" (כמו בפסוק המפורסם בדברי הנביא ישעיהו (ו, ג) שמהווה את הלוז, עמוד השדרה של ה'קדושה' בתפילה היהודית: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ") או "קודש" (כך, בלשונם המקורית של חכמים: "הקוֹדֶש" או "הקוֹדֶש ברוך הוא" ולא כמונח הנפוץ בימינו: "הקָדוֹש ברוך הוא"), והן על הסיבה להיותם של ישראל "עם קדושים": "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). רוצה לומר: על האדם מישראל לנסות ולהידמות לאלוקיו ("מה אני רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון"). מצוות הידמות זו לאל (Imitatio Dei, בלשון קדמונים) מחייבת גם את האדם להיות קדוש.
בקרב חכמי הדורות קיימת מחלוקת עתיקת יומין בשאלה האם אדם, מקום, זמן (ע"ע קידוש בשבת ובמועדים) או פעולה, עשויים ל'התקדש' מצד עצמם (קדושה אימננטית, הטבועה בהם מאליה ואינה נדרשת לכל מעשה נוסף), או שמא נדרשת פעולה אקטיבית מצד האדם, כדי לעשותם 'קדושים'.
אחד ההדים הבולטים לצורך במעשה ובפעולת האדם כדי ל"קַדֵש" מקום, מצוי במשנת כלים (א, ו), הפורטת את המעלות השונות בקדושה. בתחילה, נראים דבריה כקביעת עובדה מוגמרת: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". אבל מייד בסמוך נראית הקדושה כתלויה במעשי האדם: "…ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם". הווי אומר: לפי פרשנות זו, אין הארץ מתקדשת אלא בקיום מצוותיה, בהבאת העומר, הביכורים ושתי הלחם, אך בלי פעולות אלה אין בה קדושה משל עצמה.
גישה אחרת, שמובלטת היטב בדברי הוגים שונים, דוגמת רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי", גורסת כי קדושת הארץ (ובדומה לכך קדושת השבת והמועדים) היא קדושה אימננטית, טבועה מעצמה ואינה זקוקה למעשי האדם כדי לבוא לעולם.
הגישה הראשונה הודגשה בדברים שכתב בעל ה"אור שמח", רבי מאיר שמחה מדווינסק (לטביה, ראשית המאה ה-20). באמירות נוקבות וחריפות, שנכללו בפירושו הייחודי לתורה "משך חכמה", הוא כותב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם. חלילה! השם יתברך שורֶה בתוך בניו. ואם 'המה כאדם עברו ברית' (הושע ו, ז), הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול, 'באו פריצים ויחללוה' (יחזקאל ז, כב), וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה 'הלוחות מכתב אלקים' (שמות לב, טז), גם המה אינם קדושים בעצם [=בעצמם, קדושה אימננטית, טבועה בהם מכוח ברייתם] רק בשבילכם. וכאשר זָנְתָה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרס, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם, ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השם יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאוה תהילה ועבודה".
לדידו של ר' מאיר שמחה, "סוף דבר" – ואולי גם ראשיתו: "אין שום ענין קדוש בעולם!". רק מעשיו של האדם – המה יקרבוהו אל הקדושה, והם ירחיקו אותו ממנה. לפי גישה זו, לצד כל אותן מחשבות ערטילאיות, הניתוח העיוני והתיאורטי המעמיק של מושג ה'קדושה', שמעלה את האדם מעלה מעלה לעולמות עליונים, אפופי מלאכים, רוויי ניצוצות, תורת ישראל מחייבת את "העם הקדוש" גם – ואולי בעיקר במעשים, בעולם הזה, על פני הקרקע.
עיון בסמיכות שבין מונחי ה"קדושה" בתורה לבין מצוות שונות, מלמד שכמה מן הבולטות שבהן, עניינן דווקא במערכת היחסים שבין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו, ולא למערכת היחסים שבין אדם ואלוקיו. כך, למשל, רובה המכריע של תחילת פרשת "קדושים" עוסק במצוות שבין אדם לחברו: האיסור לעשוק את הרֵעַ ולגזול את ממונו; האיסור להלין שכר, לקלל חרש או לשים מכשול בפני עיוור; האיסור לעשות עוול במשפט או לנהוג במהלכו במשוא פנים; האיסור להלך רכיל או לעמוד על דם הרֵעַ; האיסור לשנוא את אחיך, גם בלב, לנקום בו או לנטור לו רעה; ועל כולן מצוות "ואהבת לרעך כמוך"!
לצד כל אלה ניצבת החובה (וחובה "קְדוֹשָה" היא!) להדר אחר הציוויים המוסריים, אלה ש'לִפְנִים משורת הדין', ולהימנע מלהיות 'נָבָל ברשות התורה'. "נָבָל" זה, אדם רע מעללים, איש זדון, עשוי לעשות כל מעשה נבָלה, שפל ורע, להרבות חילול ה' בעולם ותוך כדי כך לנסות ולהצדיקו בק"ן טעמים, ולתמוך אותו בפסקי הלכה ואסמכתאות 'מן המקורות'.
בעולמה של תורת ישראל, "קדושה" אינה רק רעיון נעלה ונשגב, כר נרחב לדיון פילוסופי עמוק, זכות או פריבילגיה. בעולמה של תורת ישראל, "קדושה" היא בעיקר אתגר, יעד וייעוד, חובה, מצווה וקריאת הנעה לפעולה ולעשייה חיובית. לתקן עולם במלכות ש-די, לסור מן הרע ולעשות הטוב והישר, גם בעיני א-להים, גם בעיני אדם.
