בשני מהלכים כרוכה ההצלחה: רכישת אמון ונכונות להתמסר
"אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ; וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן (על שהרגת נהרגת וסופו של מי שהרגך שייהרג)" אבות, ב', ו'.
אי נוחות, מתעוררת באדם החי במפגשו עם גולגולת. תמיהה עולה גם לנוכח שיבוץ המשנה הנוכחית בפרקי אבות בכלל ובמקומה הספציפי בפרט. בשונה מן המשניות לפניה ואחריה המציבות קביעות קצרות אודות האדם והנטועות בהווה, משנתנו מציגה תבנית סיפורית וסמלית וכוללת מסר "נבואי" כלפי העתיד. ולא זו בלבד, הכתוב רומז על קיומו של צדק כולל ואלוקי ובהציגו עולם של עונש וגמול הוא חורג מן הזירה האנושית.
כנטע זר או כאבן חן, נכרת ייחודיות המשנה ומעידה בכך, לטעמי, על גאוניותו של עורכה.
בדומה לייחודיות המשנה – כך בני האדם. יש ובתוך משפחות המציגות סנכרון והרמוניה בין חבריהן, צץ ילד או ילדה השייכים, לכאורה, במראם, באישיותם או בהתנהגותם, ל"פס יצור" או ל"סיפור" אחר. ילדים אלה – מעוררים בסביבתם תמיהה, פליאה ולעיתים כעס ותסכול.
מבחנים קוגניטיביים מצאו שמטעמים הישרדותיים, מוחנו מחווט להגיב אל הגירוי יוצא הדופן ואנו מפגינים להיטות פיזיולוגית ונפשית ליצירת איזון ורגיעה.
הפרת האיזון מעוררת לא אחת חרדה. עבור אנשי טיפול מדובר דווקא בהזדמנות, כשניהול עדין של המתח יכול לשמש מקפצה התפתחותית.
בשני מהלכים כרוכה ההצלחה: רכישת אמון ונכונות להתמסר. נדרשים אמון של המטפל בפונים אליו ובעצמו כמסוגל לסייע להם, אמון של הפונים במטפל וזה בזו, אמון הורים בבנם/בתם, המטלטל/ת את הבית, ואמון של השותפים כולם בבוראם, המבין את שאין ביכולתנו להבין…
הלל הזקן לא חי ספוּן בבית המדרש, כי אם על גדת נהר. בנהר החיים פגש סוד ויצרים (המגולמים בגולגולת ובנסיבות מציאתה). המדרש משרטט בפנינו אדם שלא איבד את עשתונותיו, גם לנוכח מציקנים ואולי דווקא למולם, הוא היטיב לנסח את השקפת עולמו.
כמו הנהר, גם לטבע האדם מחזוריות משלו. ועם זאת, חובת אדם בעולמו לנווט את דרכו בו בתבונה. יוצא הדופן, אנו לומדים, אינו בהכרח נטע זר ומקור לחרדה. לעיתים מדובר באבן חן ומצפן, שתפקידם לחלץ אותנו מזרימה או מקיבעון/ריקבון מחשבתי והתנהגותי ולעורר בנו אי נחת חיובית, שתכליתה בירור ושכלול מוסרי וערכי.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(בהעלותך תשפ"ב)