עמית קפלן צוויקלרברוך יצא עם כיתת הכוננות למנוע את חדירת המחבלים לקיבוץ מגן, עמיחי החזיק את ידית דלת הממ"ד שבתוכו הסתתרו הוא, אשתו וששת ילדיהם בכרם שלום – שניהם איבדו גפיים בעקבות זאת. בריאיון מיוחד הם מספרים על הפציעה הקטלנית ב-7 באוקטובר, על החיבוק החם של עם ישראל, וגם: מה כדאי שקטוע גפיים יעשה כדי לעבד את המצב החדש
"השלמתי מייד עם הקטיעה"
ברוך כהן הוא בן 72. לצד היותו איש חינוך, הוא מכהן יותר מ-20 שנה כרבש"ץ קיבוץ מגן שבעוטף עזה. כאחראי על סידור ביטחון הקיבוץ במצבי חירום, הוא התכונן היטב ליום שבו יצטרך להגן על הקיבוץ מפני פלישת אויב. "ההיערכות הראשונית שלי למלחמה הייתה הרבה לפני מאורעות 7 באוקטובר", הוא מספר. "אני בניתי קודם לכן כיתת כוננות גדולה בקיבוץ. מאחר שאני ותיק בקרבות, הבנתי מייד באותו היום במה מדובר והזעקתי את כיתת הכוננות".
אומנם המתקפה של 7 באוקטובר הגיעה בהפתעה גמורה, אך ברוך הצליח לזהות שהיא קרובה לפני שהמחבלים נכנסו לקיבוץ, והפעיל את כיתת הכוננות. הוא החליט להתקיל את המחבלים שעמדו לפרוץ לקיבוץ. במהלך ההתקפה פגע טיל RPG ברכבו של ברוך, וכתוצאה מכך נכרתה רגלו במקום. "בשלב זה נפסקה הלחימה שלי", מתאר ברוך. "הקרב שלי היה קצר מאוד. חברי כיתת הכוננות החזיקו מעמד מול כל המחבלים במשך 7 שעות, וצלחו את זה בגבורה. הצלחנו להדוף כמה וכמה התקפות של מחבלים לאורך כל היום, כך שבסופו של דבר מחבלים לא הצליחו להיכנס אל תוך הקיבוץ שלנו".
אני לומד את הפרוטזה והיא לומדת אותי, בתקווה שבתוך חודש וחצי אחזור הביתה, אם יהיה לנו בית לשוב אליו
לברוך לא היה תהליך השלמה ארוך עם מצבו החדש. באופן מיידי הבין כי רגלו לא תחזור להיות כפי שהייתה קודם. "כשנפצעתי, הבנתי מהרגע הראשון שאני כרות רגל והשלמתי עם זה מייד. לא היה לי שלב של פרידה עצובה. קיבלתי את זה בלי הרבה רגשות ובלי הרבה כאב. זו הייתה הדרך שלי לשרוד, בלי תקופת אבל ובלי התמסכנות. אשתי קיבלה את ההודעה על כך שנפצעתי מרכז ביטחון שלנו. בני היה בעצמו בכיתת הכוננות וראה אותי מוטס במסוק בית החולים הדסה עין כרם. לאורך הדרך היו כל מיני ניסים שהתרחשו, שבזכותם אני מדבר כאן היום".
ברוך הגיע לבית החולים במצב של כמעט מת, הוא עבר החייאה פעמיים. הוא זוכר היטב כל מה שקרה עד שעבר החייאה, לאחר מכן הוא אינו זוכר דבר, אבל כשהתעורר מייד היה מודע שרגלו אינה במקום. "הובהלתי לניתוח, כשבסופו נותרה רגלי כרותה מעל הברך. הייתי מאושפז במשך כמה ימים בטיפול נמרץ, בעודי מנותק מכל מה שקורה בארץ. גם לאחר שיצאתי מטיפול נמרץ, ניתקו אותי בכוונה מכל מידע על המתרחש. רק כאשר עברתי ל'בית לוינשטיין' לצורך שיקום, התחלתי להבין את ממדי האסון שהתרחש. איבדתי הרבה מאוד חברים מהעוטף, הרבה מאוד חברים שלי עדיין חטופים בשבי. איבדתי שני לוחמים שלי מכיתת הכוננות. איבדתי חמישה רבש"צים חברים שלי מהעוטף. הכאב הוא קשה מנשוא".
על תקופת אשפוזו ב"בית לוינשטיין", הוא מדבר באהדה ובהוקרה רבה. הטיפול המסור של אנשי הצוות, ההתמקצעות שלהם בתחום והאווירה המיוחדת ששוררת בין החיילים במחלקה משפיעים לטובה על תהליך ההחלמה, שעדיין נמשך. "פה התחיל תהליך השיקום שנמשך כחודשיים, במהלכו קיבלתי את הפרוטזה שלי, שהיא יחידנית בארץ, ולאט-לאט למדתי לעשות את דרכי בפרוזדורי בית החולים בעודי מגשש בפרוטזה. אני לומד אותה והיא לומדת אותי, בתקווה שבתוך חודש וחצי אחזור הביתה, אם יהיה לנו בית לשוב אליו. ב'בית לוינשטיין' יש התמחות מיוחדת במצבים דומים לשלי. גם הצוות המקצועי נמצא תמיד לידנו – דבר שאין במקומות אחרים. בנוסף, האווירה החברתית שבצוותא, מהווה לפחות כ-70 אחוז מהליך השיקום, בעיניי. מאחר שאני זקן השבט, אני תומך בכולם. אין לי טיפולים מיוחדים, מפני שהגדם שלי נשאר שלם. אשתי והילדים מגיעים כל אחד ממקום אחר. אשתי מתגוררת במלון ברעננה, והילדים מגיעים כשמתאפשר להם, לפעמים פעמיים ושלוש בשבוע. יש להם עכשיו אבא וסבא כרות רגל אך הוא חזק, איתן ויציב".
לא ניתן להתעלם מן החוסן הנפשי שמקרין ברוך, שמצליח להתעלות מעל הפציעה הקשה שחווה. כשהוא מתבקש לעוץ עצות לחיילים פצועי מלחמה המתמודדים עם כריתת רגליים, הוא ממליץ לשתף על המאורע בלי להחסיר פרט. "מהניסיון האישי שלי כרגע ומהניסיון שצברתי לאורך השנים, הדבר הכי חשוב שחייל יעשה הוא לדבר את מה שקרה לו ולספר את זה אלפי פעמים, לפרטי פרטים", הוא אומר. "הכל במטרה לשחרר את הלחץ שנמצא מבפנים ולעבד את החוויה פעם אחר פעם. צריך לשפוך את הלב ולגולל את הסיפור פעם אחר פעם, עד שזה נהיה שגור יותר. לגבי משפחות של חיילים כרותי רגליים, יש לי תשובה אולטימטיבית: המסדרון זה המקום היחיד שבו אפשר לבכות. כשנכנסים לתוך חדר הטיפולים, אין מקום לעיניים דומעות. בתוך החדר, צריכים להיות רק תקווה וחוזק. זוהי התמונה שהחיילים צריכים לראות לנגד עיניהם".
נוסף על כך, מציע ברוך לשמור על הווי חברתי אופטימי. "ברגע שיש גם חיי חברה בין החיילים, ובסוף היום לוקחים את הגיטרה, מנגנים ושרים יחד, אז מצליחים לחשוב קדימה. לא נשארים במקום שבו נמצאים עכשיו. זה חשוב לזכור שהחיים לא נגמרים ברגע שיש קטיעה. הם ממשיכים להתקיים, ואנו צריכים להרים את הראש ולחשוב על העתיד. אין שום אופציה אחרת".
"הקב"ה ברא לי מציאות חדשה"
עמיחי שינדלר הוא עובד סוציאלי במקצועו. הוא מתגורר יחד עם אשתו אביטל וששת ילדיהם ביישוב כרם שלום שבדרום. ב-7 באוקטובר מצא את עצמו אביחי נאבק בניסיונותיהם של המחבלים לפרוץ את דלת הממ"ד שבביתו, שבו הסתתרו הוא ומשפחתו.
"בשמחת תורה היינו בבית שלנו. בשעה 10:00 בבוקר פרצו מחבלים לתוך הבית שלנו ושמו מטען חבלה על דלת הממ"ד שבו שהינו. החזקתי את ידית הדלת כל אותו הזמן כדי לחסום את הכניסה שלהם. המטען התפוצץ, וכתוצאה מכך התפוצצה דלת הממ"ד. מעוצמת הפגיעה נקטעו לי היד וכמה אצבעות ביד השנייה. גם הפנים שלי התרסקו וקיבלו מכה קשה. אחרי מספר דקות נכנסה כיתת הכוננות אלינו הביתה, ושני חברים טובים שלי נהרגו בכניסה לבית שלנו אחרי קרב יריות צפוף מול המחבלים. כיתת הכוננות העניקה לי טיפול ראשוני מציל חיים ושמה לי חוסם עורקים על היד".
עברתי תהליך מאוד ארוך של עליות ומורדות, אבל לאורך כל הדרך ראינו את האהבה הגדולה שיש בעם ישראל
עמיחי הובהל לבית החולים כשברקע נשמעות תפילותיהם של ילדיו ואשתו, שיחזור הביתה בריא ושלם. בשבוע הראשון עבר עמיחי את כל סדרת הניתוחים שהצטרך לעבור. הוא היה מורדם ומונשם במשך כשבוע, ובשבוע הזה הרופאים השלימו לו את כל החלקים בפנים שהתרסקו לו, וגם את הניתוחים שהצטרך בידיים. "הוא עבר ניתוחים רבים שנעשו בצורה מאוד מקצועית וגרמו לכך שהוא יחזור להיראות כמו שהיה נראה עד לפני כמה חודשים, ושגם היד שנשארה תיראה טוב", מספרת אשתו אביטל. "בכל תקופת האשפוז הילדים ואני היינו באילת, במלון המפונים. אני טסתי אליו פעם ביומיים בערך לביקור, והילדים הגיעו בסופי שבוע. זו הייתה תקופה מאתגרת מבחינה משפחתית, המרחק הרב והקושי שכל אחד היה נמצא בו, כשכולנו מתמודדים בקצה אחר של הארץ. נעזרנו הרבה בבני משפחה. ההורים של עמיחי ליוו אותו לאורך כל הדרך, וגם ההורים שלי היו איתי. זה היה חלק משמעותי ביכולת שלנו להתגבר על הקושי. גם הצוות היה מקצועי ומסור מאוד. הם רוצים להחזיר אותו כמה שיותר מהר לתפקוד מלא כדי שיוכל לחזור לחיק המשפחה".
במהלך תהליך האשפוז והשיקום של עמיחי, נקרו בדרכי המשפחה אנשים טובים באמצע הדרך, שסייעו להם בכל דרך אפשרית להפוך את החולשה לעוצמה גדולה. "המשפחה שלי התגוררה במשך שלושה חודשים באילת כשהייתי מאושפז בבית החולים שיבא", מסביר עמיחי. "לאחר מכן החלטנו לשכור דירה ברמת גן, כדי שהמשפחה תוכל להיות קרובה יותר אל בית החולים שבו אני עדיין מאושפז. לא הייתה לנו היכולת לרכוש ולסדר את כל הריהוט לביתנו, אז אנשים טובים התגייסו לעזור לנו עם הריהוט ומילאו את הדירה בהרבה מאוד הפתעות. נכנסנו לדירה בלי כלום, וגילינו שהדירה מאובזרת באופן מלא – ריהוט חדש, בגדים, מיטות, ארונות. עברתי תהליך מאוד ארוך של עליות ומורדות, אבל לאורך כל הדרך ראינו את האהבה הגדולה שיש בעם ישראל".
כדי להודות על הנס הגדול שאירע להם, החליטו עמיחי ואביטל לקיים סעודת הודיה ברוב עם והדרת מלך ברחבת הכותל המערבי בירושלים. הם הזמינו את כל הציבור להשתתף במאורע, שנועד להודות על הניסים שהתרחשו וכדי להתפלל על העתיד שיבוא.
"אני מרגיש שהמציאות החדשה הזו שהקב"ה נתן לי, מחייבת אותי להיענות למשימה ולעמוד בה על הצד הטוב ביותר", משתף עמיחי. "זוהי משימה מאוד זרה לנו, אבל משמיים נתנו לנו את האתגר הזה. עם הכוחות שקיבלנו, אנחנו נצליח להתמודד עם זה ולגבור על זה. בדיוק היום אני מקבל את היד התותבת החדשה, שמהווה מבחינתי התחלה של עולם חדש שלא הכרתי לפני כן. אני מאמין שמי שנתן לנו את המכה הכואבת הזו, ייתן לנו גם את הכוח לעבור אותה. האמונה היא שנותנת את הכוח. יש לי את ההבנה שהקב"ה נתן לי תפקיד בעולם שמלווה גם באתגרים ובקשיים, שמהם אני נבנה. המטרה של כל השליחות שאליה אנו יוצאים היא להיבנות מהמסע ולא ללכת אחורה. גם המשפחה נותנת לי כוחות רבים – אשתי, הילדים ובכלל המשפחה המורחבת, שמעניקה הרבה משמעות לחיי".
*****
בתקופה האחרונה אנו עדים בצורה יוצאת דופן לסיפוריהם של פצועי מלחמה רבים, וביניהם קטועי גפיים. מספיק זוג עיניים כדי להבין שמהפציעה הזו, הם לא יוצאים אותו הדבר. הם מתהלכים בינינו, קצת אחרת ממה שהם ואנחנו מכירים. הם משלמים מחיר כבד בגופם ובנפשם, בחירות ובתנועתיות שלהם, למען העם, הארץ והמדינה שלנו. אומנם הרגל נכרתה או היד נגדעה – אבל ב"ה הלב עודנו שם, גדול פי כמה וכמה. אף שהגוף חווה זעזוע עמוק, אותם אנשים מיוחדים מוכיחים לנו שהחיים ממשיכים להתקיים ושאין סוף לתקווה.
