השבת האמון בעם ישראל

עם ישראל הוא עם מיוחד במשפחת העמים, ייחודו נובע מייעודו. יש בו יכולות וכישורים יוצאי דופן. למרות שהוא עם קטן מאוד ביחס לעמי העולם, הוא השפיע בתחומים רבים לאורך השנים והוריש לעולם נכסים חיוניים של אמונה בא-ל אחד, תרבות, מוסר, מדע וקדמה. הוא עם בעל כוחות ועוצמות יוצאי דופן, שהתמודד לאורך אלפי שנות קיומו עם אתגרים קשים ביותר, ששום עם לא צלם אותם.

בעם ישראל אין אחידות דוגמטית. יש בו עושר של גישות, ועל כן יש בו קבוצות שונות זו מזו שלא פעם חולקות זו עם זו. ההיסטוריה של עם ישראל לאורך אלפי השנים מלמדת שאחד מנכסיו הקיומיים הוא יכולתו להתאחד, למרות היעדר אחידות, ולגלות ערבות הדדית.

המן העמלקי זיהה את חולשתו, באובדן אחדותו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וגו' וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וגו'. וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וגו'" (אסתר ג, ח). וביקש: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).

כהתמודדות עם הגזירה מבקשת אסתר מכל העם, להתעלות מעל המחלוקות, להתכנס ולהתאחד: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו'" (אסתר ד, טז), ולצאת למלחמת הגנה מתוך אחדות: "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" (אסתר ט, טז). האחדות וניסי שמיים הביאו את הניצחון: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). הניצחון הבליט את גדולתה של האומה בפני העולם כולו והשיבה לעם את האמון בעצמו.

מאז שיבת עמנו לארצו הוקם כוח המגן העברי. עם הקמת המדינה הושתתה עוצמתה בס"ד על היותה 'חברה מגויסת' שמיטב בניה, מכל המגזרים, מתגייסים להגנתה מול אויביה 'כתף אל כתף' ומוכנים למסור את נפשם על קיומה. במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק האם לא התעייפנו, והאם עדיין אנחנו חברה מגויסת, ואיבדו אמון ביכולותיה ובעוצמתה.  חודשי המחאה, הפילוג והקריאה לסרבנות החריפו את סימני השאלה ויצרו משבר אמון בעוצמות וביכולות של העם.

היקפי ההתגייסות מרגע שפרצה המלחמה, הלכידות במהלכה, בלחימה המשותפת כתף אל כתף של חיילי המילואים והסדיר, וההישגים חסרי התקדים שהושגו במהלך המלחמה עד כה, השיבו את האמון בעוצמות הגלומות בעם, ואת הביטחון ביכולתנו להגיע בע"ה לסיום המלחמה בעזה ובזירה הצפונית בניצחון מוחלט.

במהלך השנים האחרונות היו שהטילו ספק: האם לא התעייפנו? האם עדיין אנחנו חברה מגויסת?

במקביל, עולה תביעה מרוב הציבור לשמר את ההצלחה והאחדות שנוצרו בלחימה גם בזירה האזרחית, הציבורית והפוליטית, מתוך אמון בעוצמה של העם.

פרשת 'כי תישא' פותחת במצוות נתינת 'מחצית השקל' בספירת העם: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב). הספירה נקראת 'כי תישא', מלשון 'נשיאות' וחשיבות: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב'כי תשא'" (בבא בתרא י ב). בכך משתקפת ההכרה בייחוד ובגדלות של עם ישראל: "אנו מוצאים במקומות הרבה שהקב"ה אמר למשה 'שאו את ראש בני ישראל', 'כי תשא את ראש', ולמה כן? אלא אמר הקב"ה למשה: משה, כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה, שכאילו לי אתה רומם וכו'" (פסיקתא רבתי י).

בהמשך הפרשה 'חטא העגל' ועונשו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ וגו'" (שמות לב, ז). הכתוב מדגיש את השינוי ביחס לעם ישראל, במילה 'עמך' במקום 'עמי': "'העם' אין כתיב כאן אלא 'עמך', אמר משה: ריבון העולם, מניין הם 'עמי'?!" (שמו"ר מב ו). "אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אין קורא אותם 'עמי'" (מדרש תנאים 117 תו"ש סא).

עם ישראל התכחש לייעודו, כ'עמו' של הקב"ה, ואיבד את זכות קיומו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב י), באופן חסר תקנה. אולם, למרות החטא משה רבנו לא מאבד את אמונו בעם ישראל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱ-לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ד' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (שמות לב, יא) ומוסר את נפשו עליו: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). מתוך אמון ביכולתו לשוב לגדולתו שלפני החטא. מבוקשו עלה בידו: "אמר רשב"י לא זז משה מתפילה עד שקראן הקב"ה "עמי". שנאמר: 'ויינחם ד' על הרעה לעשות לעמו'" (יומא פו ב).

משה רבנו מבקש, מעתה, להשיב את האמון והייעוד לקדמותו, לנצח: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, טז).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים