אחת הטענות היותר שטותיות שנשמעות כנגד המאמינים היא, שאנשים מאמינים בדת מסיבות פסיכולוגיות, כדי לנחם את עצמם. קשה להתמודד מול "המציאות המרה" לפיה היקום אדיש לגורלם של בני האדם והמוות הוא סוף הקיום, ולכן המציא לו האדם אמונה שמבטיחה לו שיש משמעות לקיום ולסבל, ושהמוות הוא רק מעבר לצורת קיום גבוהה יותר. לעומת זאת, האדם "הרציונלי" מביט במציאות בעיניים פקוחות ואינו שוגה באשליות מנחמות.
ולמה זו שטות? משום שכל מי שמכיר מעט את היהדות יודע שהיא דורשת מהאדם יותר מאשר מבטיחה לו. לא מספיק להאמין בלב כדי לזכות לגן עדן; היהודי נדרש לקיים מצוות, להיזהר מעבירות, לעבוד על המידות, לעשות חשבון נפש, לשוב בתשובה ולשאוף להתעלות כל הזמן. ואחרי כל זה, אפילו רבן יוחנן בן זכאי לא ידע באיזו דרך יוליכו אותו לאחר מותו. זו אינה נחמת שוטים, אלא תביעה לעבודה מתמדת ולשיפור עצמי בלתי פוסק.
לעומת זאת, כמה מנחמת היא הכפירה: אם אין אלוקים ואין משמעות, אז הכל מותר! אפשר לחיות חיי הפקרות, לעשות מה שרוצים, ליהנות מכל הבא ליד בלי להתחשב בשום דבר, ובסופו של דבר מגיע המוות ואחריו אין שום דבר, לא בית דין של מעלה ולא גיהנום. פשוט הולכים לישון ולא קמים. וכי יש לכם השקפת עולם מנחמת יותר מזו, שאינה דורשת דבר מהאדם, לא מוסר ולא עבודת המידות? כמובן, לא מעט כופרים הם אנשים מוסריים ובעלי מידות טובות, אבל זו בחירתם שלהם; הם אינם מחויבים לכך ואינם צריכים לחשוש מפני האפשרות שיחטאו. אין להם יראת שמים, וממילא חייהם נוחים יותר.
בחירותיהם של בני אדם מושפעות משילוב של חשיבה רציונלית וגורמים פסיכולוגיים. השטות היא בהצגת הדברים כאילו המאמינים הם ילדים קטנים שזקוקים ל"חבר דמיוני" ולהבטחות על גן עדן כדי לנחם את עצמם, בעוד הכופרים נושאים מבטם בגבורה ובאומץ אל היקום האדיש. באותה מידה אפשר לומר שהכופרים הם נערים שמחפשים להשליך מעל עצמם כל עול, וחושבים שכל מה שלא הוכח מדעית לא קיים, ואילו המאמינים הם הבוגרים יותר, שמבינים שהעולם אינו הפקר ושיש דברים שהגיוני להאמין בהם גם בלי הוכחות. או שאפשר פשוט לנהל דיון ענייני בלי לעשות פסיכולוגיזציה לצד השני…
(בשלח תשעז)
הכפירה כנחמת שוטים
השארת תגובה