לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה
איזה מזל שלמשה ואהרן לא היו צוותי חשיבה אסטרטגיים, לא מנהלי קמפיין, לא משרד יחסי ציבור ולא יועצי תקשורת. כי
איזה מזל שלמשה ואהרן לא היו צוותי חשיבה אסטרטגיים, לא מנהלי קמפיין, לא משרד יחסי ציבור ולא יועצי תקשורת. כי
בשתי מילים קצרות ונוקבות- מאבחנת לנו התורה לא רק את המחלה של הדור ההוא במצרים, אלא גם של דורות רבים
הגלות איננה רק הגדרה טריטוריאלית, ומנהיגות איננה רק תולדה של כריזמה, רטוריקה, כוחנות, מוחצנות, גאווה, כמות ציוצים בטוויטר או כמות
יש מצבים וניסיונות בחיים, בהם האדם מרגיש שהכל נגדו, שאין סיכוי, שהכל רע, שדברים לא מסתדרים- ואז הוא שולף את
המילה החותמת את הפסוק הראשון בפרשה " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת
אבי רט קל לשיר על שמחה. קל להעביר שיחות על שמחה. קל לכתוב על שמחה. לא קל להיות בשמחה. עבור
פעמיים באותו פסוק חוזרת התורה על צמד המילים- 'אַחֲרֵי רַבִּים': "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת
שני רבדים יש בכל שלטון. יש את הרובד האדמניסטרטיבי-ביורוקרטי-מנהלי, ויש את הרובד הערכי-מוסרי. בסופו של דבר שני הרבדים הללו צריכים
תופעה ידועה, מרתקת ומדהימה, היא התופעה של אנשים מגמגמים כאשר הם מדברים, אפילו גמגום כבד וקשה מאד, אולם כאשר הם
רבים עסקו בשאלה המעניינת מדוע היה צורך בעשר מכות במצרים, עד מכת בכורות? לכאורה, אם הקב"ה רצה לגאול את בניו