כל הפוסטים של פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)

לכל ארץ יש מדבר שקדם לה. לכל חירות – דרך שהובילה אליה. קריאת אחד מחמשת חומשי התורה על שם המדבר,

פרשת השבוע, כמו גם ההפטרה שנסמכה לה, מבליטה תופעה המלווה את ההיסטוריה היהודית משחר ימיה ועד עתה. בני ישראל, עם

פרשת קורח הציתה את דמיונם של פרשני המקרא. במשך מאות שנים, הפכו בה והפכו בה, כל אחד לפי דרכו, ומצאו

במהלך שהותם במדבר חטאו בני ישראל פעמים רבות. חז"ל אומרים שבני ישראל ניסו את ה' לא פחות מעשר פעמים. גם

האספסוף מעולם לא זכה לאהדה יתירה. מה שהחל "בקצה המחנה", אצל אותו "קומץ אוהדים" של ימינו, היה לסממן ההיכר של

הפרטים המרובים על סדר חניית בני ישראל במדבר נראים טרחניים למדי. חזרה מייגעת, תריסר פעמים, על קורבנות הנשיאים, נתונים סטטיסטיים

על אף שבדומה לשאר חומשי התורה, בפי חז"ל (וכך גם בתרגום השבעים וממנו באנגלית) מכונים הספרים בשמות אחרים (כגון ספר

ראשיתה של פרשת מטות, בפרק ארוך שכולל את דיני הנדרים והשבועות. על מרכזיותם של אלה בעולמה של יהדות ניתן ללמוד

מיד לאחר ברכות השבח שבראש "התפילה", תפילת העמידה, קבעו חכמים את ברכת "חונן הדעת". מה טעם פתחו דווקא בה? וכי

במשנתם של חכמים, מופיעים משה ובלק כזוג תאומים. כך כבר במדרש התנאים (ספרי דברים, פיסקא שנז, י): " 'ולא קם