כל הפוסטים של הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)

לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ושריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם

אחד המשברים הגדולים שמאפיינים את העם היהודי בדור האחרון הוא משבר ההנהגה הרוחנית. ככל שיש יותר רבנים – ומספרם כיום

פרשת משפטים, והכותרת שבראשה – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שאותו דרשו חכמים: "ולא לפני ערכאות של עכו"ם", מציבה לפנינו

"חותן משה", התואר שנצמד לשמו של יתרו, אינו רק שם לוואי. הוא מהות. בדומה למערכת היחסים העדינה והרגישה שבין חמות

בשיא האופוריה של היציאה מעבדות לחירות, נחבא פסוק אחד אל הכלים: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי השבע השביע

מכות מצרים היו, ברבות השנים, למעין מותג עצמאי, המנותק מהקשרן ההיסטורי. מאות דברי פרשנות, סיפורים ושירים (דוגמת יצירתו המופלאה של

קיימא לן ממשנתם של חכמים הראשונים: "מקום שמילה נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא גילוי שורש העניין". כך, לעניינה של

בפיהם של חז"ל, וכך גם בתרגום השבעים, נשמר שמו המקורי של החומש השני בתורה כ"ספר הגאולה". יש בכך כדי להבליט

גם משה רבנו, העניו מכל האדם, שהקדיש את כל חייו למען הצלת עמו, ועבר עמו מסע תלאות במדבר, לא נוקה

אמור לי מיהו "איש האמונה" שלך ואומר לך מי אתה. מן הסתם, היה משה רבנו מוקף רוב הזמן באנשים רבים.