כל הפוסטים של פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)

בדרך הילוכי ברחובות השבוע באוראדיה שברומניה, עצמתי לרגע את עיני. בדמיוני ראיתי ילד קטנטן, יידל קליין מגרוסוורדיין (שמה היהודי של

הכניסה והיציאה, "כי תצא" ו"כי תבא", צמד-חמד הם, כשני תאומים סיאמיים, ההולכים תמיד בצוותא ולא ייפרדו לעולם. מסכת הברכות שבראש

בקיץ תשמ"ט הודיע הרב ליכטנשטיין לתלמידיו בישיבת "הר עציון" כי הוא יוצא ל"שבתון". הרבה גבות הורמו: הייתכן שראש הישיבה, ש"לא

בהבדל שבמינוח, בין ה"רב" האשכנזי לבין ה"חכם" הספרדי טמונה תובנה עמוקה באשר לגישות השונות בעולמה של הלכה. כמו תמיד ההכללות

לפני כחודש ימים, עמדו בני קהילת "שלם" הירושלמית בתפילה, כמעשיהם מדי שבת בשבתו. כדרכו בקודש, הקדים יונתן אדלר לבוא לתפילה,

לפני כמה עשרות שנים, עמד בחור צעיר מסיגעט שבהונגריה, אוד מוצל מגיא ההריגה לפני הקב"ה ותבע אותו בקול מר. היה

נחמה ליבוביץ', "מורת המורים", לא הותירה אחריה צאצאים. אך אלפי תלמידיה, הם ותלמידי תלמידיהם, ממשיכים בדרכה ומנחילים את מורשתה המיוחדת

לפני כשמונה שנים עמדתי, עם פרקליטות ארגוני הנשים, באולם בית המשפט העליון בניסיון לבטל את עִסקת הטיעון שעשתה המדינה עם

אמרו פעם על אחד הידוענים כי הוא זקוק בדחיפות לאורתופד. "יש לו בעיה מוטורית קשה". "מה הבעיה?". "הוא לא מסוגל

תשעה באב, והשבת שלאחריו, "שבת נחמו", מזמינים אותנו מדי שנה לבחון את יחסנו האמיתי לחורבן ולגאולה. מהי משמעות החורבן בעבורנו?