כל הפוסטים של גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)

אני לא מבינה למה לא פתחתי את הפה קודם. הרי ראיתי את זה בא. ראיתי את הבוס שלי מלהג עם

אני עמדתי שם עם כל עם ישראל בקדש. תשוש, צמא, וזעקות המחסור של שכניי וחבריי לדרך עולות לשמיים. "אין מים!"

אבירם תמיד אמר שדתן מגזים. "אבל הפעם", הוא אמר לו, "הפעם אתה צודק במאה אחוז. כי זה באמת לא ייתכן

ראינו אותם באולפנים – בכירי מערכת הביטחון, לשעברים, בפנים חתומות ובטון נחרץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא

השמש קפחה על המחנה. משה ישב על סלע שטוח בקצה המחנה. מולו – יתרו. מטה נדודים נח ביניהם, כאילו מסמן

כבר למעלה מ-600 ימים הוא לא עשה את זקנו ולא נגע במחלפות שערו. באותו יום מר ונמהר נשבע – קבל

שבתי לקריית שמונה אחרי שנה וחצי מאז שנסגרו עליה שערי החיים. שנה וחצי מאז שהעיר הזו הפכה לכותרת בחדשות לנתיב

ישבנו שם על הדיונה, מאובקים וצרובי עיניים. הכלים הכבדים חרצו אילך ואילך סימני דרך, והעלו אבקת קמח שסימאה לנו את

אנחנו שנינו מאותה עיר, ליתר דיוק — מאותו הדיר. הוא שעיר, וגם אני שעיר. גדלנו יחד באותם שבילים צרים, שמענו

אני יושב עם שלושת ילדיי המצורעים וחושב: "אִם נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם נֵשֵׁב פֹּה, וָמַתְנוּ". קשה להיות