אני עמדתי שם עם כל עם ישראל בקדש. תשוש, צמא, וזעקות המחסור של שכניי וחבריי לדרך עולות לשמיים. "אין מים!" אנחנו קובלים בקול גדול על משה ואהרון. הלחץ הציבורי היה אדיר, כי בלי מים אין חיים.
משה פנה בתחינה אל הקב"ה, וזכה לתשובה חדה וברורה: "דבר אל הסלע". לא להכות. לא להפעיל כוח. פשוט – לדבר. אולי כהכנה לכניסה לארץ, שבה אינך תלוי בנילוס אלא מרים עיניים לשמיים. לדבר עם ה', גם אם פניו מוסתרות כעת בסלע יבש.
אבל המנהיג שהוביל עם במדבר במשך עשורים, שהתמודד עם אינספור תלונות וקשיים, לא מצליח לעמוד על עומק העניין. אולי זה היה תסכול מצטבר, ובמקום לדבר – הוא מכה. פעם אחת, ואז עוד אחת. המים אכן פורצים. הצמא רווה והצורך המיידי סופק, אך המחיר היה כבד: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". אין נסיעה לארה"ב, אין פגישות עם שועי עולם – אתה, המנהיג, תהיה לעד טמון כאן עם כל פשוטי העם שהובלת.

דבריו של המנהיג בריאיון האחרון, שבו התייחס למחיר המלחמה, הזכירו לי את האירוע ההוא. הוא תיאר כיצד משפחות רבות בישראל נפגעו – משפחות שכולות, משפחות של פצועים – ואז הוסיף, כי גם משפחתו שלו נפגעה: בנו אבנר נאלץ לבטל חתונה, ורעייתו שרה מתמודדת עם קשיים.
דווקא הוא, שהצליח להלך בין הטיפות, לתמרן בין אויבים מבחוץ ושונאים מבפנים, לנהל מערכות בכמה זירות – מול עמלק, עמון ומואב – ומנגד לנהל משפט אישי מתוקשר מול קורח ועדתו, זה שהוביל את העם להישגים מסחררים, שנאם, שהנהיג – נכשל בלשונו.
התגובה הציבורית הייתה סוערת. לרבים נראה כי בדבריו היה חוסר רגישות כלפי הכאב העצום של הציבור. במקום להשמיע דברי אמפתיה טהורים, להניח למילים לדבר את כאבו של הכלל – התווסף ממד אישי שסטה מהמסר המצופה.
לעיתים, כאשר מנהיג נמצא תחת לחץ עצום, מוקף בציפיות ובביקורות, קיימת נטייה להגיב באופן שמחטיא את המטרה. במקום לדבר אל הסלע – באיפוק, בהקשבה, ובעיקר בתפילה והתאמת המסר לקהל – מכה המנהיג בו. בין אם מדובר במשה רבנו המכה בסלע, או בראש ממשלה המשתמש בטיעון אישי כבסיס לדבריו – המסר ברור: הכוח טמון לא רק ביכולת לפעול, אלא בעיקר ביכולת לדבר נכון, בזמן הנכון, ובאופן שיכבד את המציאות ואת רגשות הציבור.
