כל הפוסטים של גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)

בשקט זה התחיל. לא מפני שלא היה לי מה לומר, אלא מפני שפחדתי ממה שיקרה אם אדבר. עמדתי שם בין

ויהי מקץ שנתיים ימים, וטראמפ חולם. ובחלומו שבע מלחמות, וכמספר הזה שבעה פתרונות, הסכמי שלום הנכרתים בלילה ונבחנים באור. וכדרכם

היינו רְכוּנִים על הגמרא, בלימוד המשותף שלנו בפרשת עגלה ערופה בנחל. הייתה בי התרוממות רוח גדולה. הנה אני זוכה לשבת

שלושה עשורים וחצי שאין לי מנוחה בלב, מאז אותו רגע – הרגע בו אחי חטף את הברכה. מי האמין שיגיע

שנים כולם מציירים אותי כאילו נולדתי עם תכסיס בכיס, כאילו ליבי אינו אלא קופת שרצים של מניפולציות. אז הנה, אני

זקנה אחת בבאר שבע. עייפה, לא מן הזקנות הזקופות של ימינו. כך מרכלים עליי. לפי המדרש בת 86 הייתי כשבעלי

אני זוכר את היום ההוא. בא אליי הזקן העברי – עיניו אדומות, לבושו קרוע, קולו חנוק. הוא אמר בקול רועד:

אני לא מבינה אותו. באמת שלא מבינה. מה יש לגבר בן 99 לחפש בחוץ, בשמש הזאת – ועוד אחרי שרק

היא כבר לא צעירה כל כך, למרות שלפי המראה שלה אי אפשר לנחש שהיא בת 65. השנים לא הכהו את

הם ישבו להפסקת סיגריה. העץ הכבד, 50 אמות אורכו, היה מוטל לרגליהם. מזריחת החמה הם סוחבים אותו — ועדיין לא