הדיבר הראשון מעשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ,ב), משמעותו כראש ושורש לכל המצוות, היינו מצוות האמונה ביחודו ית',
"ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז). "בתחתית ההר: א"ר אבדימי בר חמה, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את
יציאת מצרים הינה התהוות ישראל כעם. משפחת יעקב שירדה למצרים בשבעים נפש יוצאת עתה משם עם ייעוד של ממלכת כהנים וגוי קדוש שיתגלה במפורש בפרשת
לעומת פרשת וארא שפתחה בלשון משפט, כמובא ברש"י, שהקב"ה דיבר משפט עם משה רבנו על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה', פרשתנו פותחת בלשון
פרשת שמות מסתיימת בצעקתו המרה של משה רבנו אל ד', בה הוא חוזר כביכול על טענותיו בסנה, על השליחות עצמה ועל חלקו בה ובייחוד "איך
ספר בראשית הסתיים כאשר הוכח מעל לכל ספק שהאחווה האמיתית הצליחה סוף סוף באחת ממשפחות האדם. התוכנית האלוקית יכולה, אם כן, להכנס לשלב השני: להפוך
פרשתנו, החותמת את ספר בראשית, עוסקת בימיו האחרונים של יעקב כחותם דור האבות ובברכותיו לבניו שיהוו את דור הבנים בהמשך ההיסטוריה. זאת ועוד, הוא חותם
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". כל עניינה של פרשת מקץ הוא
פרשת וישלח, שהיא הפרשה של החזרה מן הגלות, הציגה בפנינו את הנסיונות שעליהם היה צריך יעקב אבינו ע"ה להתגבר כדי לזכות בשם ישראל ולאשרור הברכות
מסכת האבות מסתיימת בפרשת וישלח, ובפרשת וישב מתחילה למעשה מסכת הבנים. המאמץ של התהוות הזהות הישראלית הצליח בבירור אחר בירור אשר התחיל עם יציאת אברהם
