
העוצמה שבשתיקה
לאחר הכנות מרובות שנעשו לקראת הקמת המשכן וימי המלואים בהם הושקעה עבודה רבה, נערכו אהרן ובניו לרגע המיוחל. ובעיצומו של יום חגיגי זה מתים נדב

לאחר הכנות מרובות שנעשו לקראת הקמת המשכן וימי המלואים בהם הושקעה עבודה רבה, נערכו אהרן ובניו לרגע המיוחל. ובעיצומו של יום חגיגי זה מתים נדב

פרשת 'צו' דנה בהרחבה על קרבן תודה, לו מן המשותף לפורים. דרכו של הרמב"ם לחתום את קבצי ההלכה במשנה תורה בנקודה רעיונית והגותית. כך גם
נהוראי בהקשר לקרבן העולה, הפותח את ספר הקרבנות, מדגישה התורה את הרצון: 'אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב
פרשת המועדות במוקד פרשתנו. במרכז הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ

שני גואלים גדולים יש לעם ישראל. האחד משה רבנו הגואל הלאומי בשעה שיצאו ממצרים והשני הוא אליהו הגואל לעתיד לבוא וכפי במדרש פסיקתא רבתי פסקא

בליל הסדר אנו חוזרים ומבררים לעצמנו את סוגיות היסוד של עולמנו הרוחני. המציאות המורכבת בה אנו חיים מציבה בפנינו אתגרים רוחניים. אחד מהגדולים שבהם, הוא
שלוש פעמים בתחילת הפרשה מודגשת התמידיות של האש על גבי המזבח: '…זאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ

כאשר בני ישראל נכנסים לארץ ישראל מצטווים הם לנטוע עצים: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה

זכה ל"ג בעומר למעמד מיוחד שביום זה מותר לערוך חתונות ולהסתפר. ביום זה אסור להתענות וכמובן לא אומרים תחנון. אמנם יש הנוהגים להימנע ולא להתחתן
הסידור הפנימי של הפסוקים בתחילת הפרשה תמוה וכך נאמר ויקרא יב (ב – ד): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה