הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)זכה ל"ג בעומר למעמד מיוחד שביום זה מותר לערוך חתונות ולהסתפר. ביום זה אסור להתענות וכמובן לא אומרים תחנון. אמנם יש הנוהגים להימנע ולא להתחתן בין פסח לעצרת שכן באלו הימים מתו תלמידי רבי עקיבא. (טור או"ח תצג) ואף רבי חיים וויטאל מביא בשם האר"י שלא היה מסתפר עד ערב שבועות. רב יחיאל מיכל עפשטין בספרו ערוך השולחן (אורח חיים תצג) מפרט את מכלול הצרות שאירעו לעם ישראל בין פסח לעצרת ומוסיף את גזרות השמד, שהתרחשו באשכנז וכוונתו לגזרות תתנ"ו. וממשיך הערוך השולחן (תצג,ה): 'ויש עוד מנהג שהאיסור נמשך גם אחר ל"ג בעומר עד עצרת או עד שלשה ימי הגבלה דלפי פשטא דגמ' יבמות שם נמשכה מיתתם עד העצרת ורק בל"ג בעומר בעצמו מותר נשואין ותספורת מפני שמוחזק לנו ליו"ט ומרבים בו קצת בסעודות ואומרים שביום זה לא מתו כלל ואח"כ חזרו ומתו'. יש הסוברים, שתלמידי רבי עקיבא מתו במשך שלושים ושנים ימים ולאו דוקא ממחרת הפסח ועד ל"ג בעומר ואם כן ל"ג בעומר אין לו מעלה עצמית אלא הוא יום, שמספרו הסידורי הוא שלושים ושלש בעומר וחשוב לזכור באמצעותו את מספר הימים שמתו תלמידי רבי עקיבא. אמנם ערוך השולחן מוסיף רובד נוסף (תצג,ז): 'מפני שמחזיקין היום הזה לקצת יום טוב וגם במנחה שלפניו ורגילין לקרותו הלולא דרשב"י ובארץ ישראל מרבין בתפלה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש ואומרים שנסתלק ביום זה וגם יצא מהמערה ביום זה'. לדבריו, בדורות מאוחרים יותר התייחס ל"ג בעומר למאורעות הקשורים לרשב"י. וכבר מעיד רבי עובדיה מברטנורא באיגרתו לאחיו שנת רמ"ט (1489) על הדלקה על קבר רבי שמעון: 'בי"ח אייר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד הנר התמיד הדולק על הקבר' וגם הוסיפו שיום זה חשוב יום הולדתו. רבי חיים ויטאל בשער הכוונות (ענין ספירת העומר, דרוש יב, דף פז ע"א) כותב: 'ובבוא יום ל"ג בעומר אשר הוא בחינת רחמים ואז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולכן סמך אחר כך רבי עקיבא את חמשה תלמידיו הגדולים, ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים והם רבי מאיר, ור' יהודה ור' אלעזר בן שמוע, ור' שמעון ור' נחמיה. ולכן זמן שמחתו של רשב"י ביום ל"ג בעומר'. אסמכתא לקביעתו של רבי חיים ויטאל ניתן למצוא מתוך התלמוד יבמות (סב ע"ב): 'שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא מהעיירה גבת עד עיירה אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם עד שבא ר’ עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אליעזר בן שמוע והם העמידו תורה באותה שעה'. אמנם התלמוד אינו מזכיר, שמדובר בסמיכה אבל בהחלט מדובר בהוראת תורה מפיו של רבי עקיבא. במהלך השנים קמו פוסקים והתנגדו להילולה ונציין שנים מתוכם. חתם סופר (יורה דעה ב,רלג) כותב: 'אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם'. והפוסק הנוסף רבי יוסף שאול נתנזון ב"שואל ומשיב" (מהדורה חמישית, סימן ל"ט) שהתנגד משתי סיבות. האחת, הכיצד נעשה יום טוב ביום פטירתו של צדיק? אדרבא יש להתענות ולבכות ביום זה. הסיבה השנייה היא הכאב על שריפת הבגדים שנהגה שם על קברו וכן על ההוצאות המרובות שהוציאו אנשים על מנת לחגוג הילולא זו. ריבוי ההשערות גורם לכך, של"ג בעומר נשאר כיום הלוטה בערפל ובלשונו של ספר התודעה עמ' רנו: 'עניינו של יום טוב זה, ושמחת ההילולא הקשורה עם יום טוב זה, עטופים מסתורין, מסוד חכמי הקבלה מדורות הראשונים ועד האחרונים. גם בתחום ההלכתי ענייניו של יום ל"ג בעומר מכוסים סודות מכבשונו של עולם ובאים חכמי הרזים ומגלים טפח ממה שההלכה מכסה'.
ל"ג בעומר זכה למעמד של יום טוב. אולם למרבה האירוניה כל אסכולה העניקה ליום הזה את מהות שמחתו מעקרון ומתפיסה רעיונית ומחשבתית מנוגדים. אנשי ההלכה והתורה הנגלית קבעו את ל"ג בעומר כיום טוב, מפני שביום הזה פסקה מיתתם של תלמידיו של רבי עקיבא. ענין ההילולא דרבי שמעון בר יוחאי לא נזכר בספרי ההלכה עם זכרו של היום ועניינו.
לעומת זאת, מסורת הקבלה וחסידי תורת הנסתר, האצילו על יום ל"ג בעומר את תוכן שמחתו וחגיגתו מפני שביום זה נפטר לעולמו התנא רשב"י, מתלמידי רבי עקיבא.
לעומתם התנגדו אנשי ההלכה לחגיגת השמחה לכבוד מיתתו של רשב"י, שהלוא אדרבה במות צדיקים ראוי להתענות ולבכות בכייה גדולה, ואיך יעשו על זה יום טוב, שמחה וחגיגה?!.
יתכן וניתן להכריע ולאמץ את תפיסת הפרי חדש (תצג) שסבור שסיבת השמחה היא על סמיכתו של רבי שמעון, תלמידו של רבי עקיבא, בנוסף לעוד ארבעה חברים נוספים. מותם של התלמידים גרם לשיממון רוחני בעולם עד שבא רבי עקיבא וסמך את התלמידים ובתוכם את רשב"י. אם כן ל"ג בעומר הוא יום של התחדשות התורה, הוא יום שבו לפי המסורת פסק מותם של תלמידי ר' עקיבא, וגם נוצר "דבוק חברים". רבי עקיבא מוסר את התורה לתלמידיו, והכבוד הדדי תופס את מקומו בבית המדרש. "החברותא" ודבוק החברים הם מאדני היסוד של בית המדרש וחיי קהילה וחברה. אם כן לא מדובר רק בהילולא של יום פטירה אלא ל"ג בעומר הוא יום שבו מתנוססת דמותו רשב"י, המסמלת את הצלת התורה שבעל פה, ומסירתה לדורות הבאים מתוך כבוד הדדי ואהבת חנם.
(צו תשעג)
